אני סובל כבר כמה שנים מבעיות שקשורות לסחוס בצוואר. קיבלתי הרבה טיפולים בבית החולים האירופאי ובית החולים א-שיפאא בעיר עזה, ובגלל שהמצב שלי לא השתפר הרופאים הפנו אותי לטיפול בבית החולים אל-מקאסד במזרח ירושלים. קיבלתי היתר כניסה מהצד הישראלי והגעתי לבית החולים ב-26.9.23. השתחררתי ב-7.10.23 והייתי אמור לחזור לרצועה, אבל בגלל המתקפה של חמאס ישראל סגרה את המעברים.
היינו שם בערך 400 בני אדם, רובם פועלים, והם הביאו אוכל שמספיק לחמישים בני אדם
נסעתי לחברים ברהט ונשארתי שלושה ימים ואז החלטתי לנסוע עם כמה פועלים עזתים שעבדו ברהט לחברון ולחכות שם עד שיפתחו את מעבר ארז ונוכל לחזור לרצועת עזה.
כשהגענו למעבר תרקומיא עיכבו אותי ועוד כמה פועלים במחסום. החיילים אזקו לנו את הידיים לאחור באזיקוני פלסטיק, כיסו לנו את העיניים והושיבו אותנו על הברכיים עם הפנים לקיר. ישבנו שם ככה שעות. כל הזמן הם קיללו אותנו, השפילו אותנו וצעקו עלינו. אחר כך העבירו אותנו למקום שהנחתי שהוא בסיס צבאי, והושיבו אותנו בחלל גדול שלא היו בו שום דבר לשבת עליו. היינו שם בערך 400 בני אדם, רובם פועלים, והם הביאו אוכל שמספיק לחמישים בני אדם.
מאוחר יותר לקחו אותי לחקירה והחוקר שאל אותי אם אני מכיר מישהו מהאנשים שנכנסו ליישובים הישראליים. אמרתי לו שאני לא מכיר אף אחד ובכלל לא ראיתי אף אחד מהם. הסברתי לו שאני חולה ואין לי קשר עם אף אחד מהם.
החוקר אמר לי כמה פעמים שהמשפחה שלי הופצצה וכולם מתו. הוא הציג לי תמונות של ההפצצות ואמר שזה ליד הבית שלי. נלחצתי מאוד ופחדתי על המשפחה שלי, אבל השתדלתי לא להראות את זה כדי שלא ינצלו את זה נגדי. אחר כך הוציאו אותי מחדר החקירה.
נתנו לנו אוכל ושתייה רק לעיתים רחוקות, אולי פעם ביום וחצי, וכמות קטנה. רוב היום הורו לנו לכרוע על הברכיים
בחצר של הכלא היו כלבים והחיילים עודדו אותם לנבוח עלינו. זה היה מפחיד מאוד. השתדלתי להישאר רגוע.
החלל לא היה מרוצף וכולנו ישנו על קרטונים או שמיכות דקות ישר על העפר והחצץ. כאב לשכב על זה.
נתנו לנו אוכל ושתייה רק לעיתים רחוקות, אולי פעם ביום וחצי, וכמות קטנה. רוב היום הורו לנו לכרוע על הברכיים. מדי פעם הכו אותנו, איימו עלינו בנשק, ולפעמים אפילו ירו בין הרגליים שלנו. לפעמים האשימו אותנו ששיתפנו פעולה עם חמאס והשתתפנו בהתקפה ב-7.10.
כעבור כמה ימים העבירו אותנו לכלא אחר שאמרו לנו שהוא כלא עופר. שם לקחו מאיתנו את הכסף ותעודות הזהות. גם שם היחס היה גרוע מאוד. הכניסו אותנו לחצר של הכלא, שוב עם רצפה של עפר וחצץ והחזיקו אותנו שם במשך ארבעה ימים, בלי מזרנים, שמיכות או משהו להתכסות בו. כל הגוף כאב לי ובמיוחד הצוואר. סבלתי מאוד.
הביאו לנו רק מעט אוכל, וגם את מה שהביאו פשוט זרקו אלינו מרחוק, לחם או קופסאות של מוצרי חלב. בכל פעם שהם עברו לידנו הם קיללו אותנו וצעקו עלינו.
פחדתי על אשתי והילדים שלנו ועל האחים שלי והמשפחות שלהם, במיוחד אחרי שהחוקר אמר לי שהפציצו את המשפחה שלי
הייתי עצור ככה 23 יום. אלה היו הימים הכי קשים בחיים שלי, במיוחד בכלא עופר. סבלתי השפלות, מכות, צעקות, קללות, נזיפות, רעב וצמא וחוסר שינה. כל הזמן הייתי מפוחד. פחדתי על עצמי וגם על המשפחה שלי בעזה. פחדתי על אשתי והילדים שלנו ועל האחים שלי והמשפחות שלהם, במיוחד אחרי שהחוקר אמר לי שהפציצו את המשפחה שלי. חשבתי שכולם מתו. כל הזמן הייתי באי ודאות וזה מאוד קשה.
נשארתי ככה עד שביום שישי, 3.11.23, בשעות הבוקר, פתאום, החיילים אזקו לנו את הידיים, כיסו לנו את העיניים והעלו אותנו על אוטובוסים. הגענו למעבר, אחר-כך הבנו שזה היה כרם שלום. ושם הורידו לנו את האזיקים ואת כיסויי העיניים, שחררו אותנו ואמרו לנו: "לכו לעזה". התחלנו ללכת. הלכתי בערך שישה קילומטרים. הגעתי הביתה, לרפיח, מותש לגמרי. כל הגוף כאב לי וכואב לי עד עכשיו. גם תחושת ההשפלה מהיחס של החיילים והשנאה שהם הפגינו כלפינו, למרות שלא היה לנו שום קשר למתקפה של חמאס ב-7.10.23, לא עוזבת אותי.
* העדות נגבתה על-ידי תחקירן בצלם מוחמד סבאח ב-17.11.23
