אני עו"ד ויש לי משרד משלי בעיר עזה. כמו הרבה תושבים, ב-7 באוקטובר הייתי בבית עם אשתי שהייתה בהריון, כשהתחלנו לשמוע טילים והפצצות. יצאתי מייד להצטייד באוכל ומים וכשחזרתי נשארנו בבית. היינו זוג צעיר, התחתנו רק חודשיים לפני כן והעדפנו להישאר בבית.
בתחילת חודש נובמבר הבניין שלנו הופצץ ונגרמו לי כוויות קלות. עברנו לבית של המשפחה שלי, גם בשכונת תל אל-הווא, ונשארנו שם שלושה ימים. אבל אז התגברו ההפצצות וכולנו עברנו לבית החולים א-שיפאא, מתוך הנחה ששם נהיה בטוחים. אחר-כך עברנו לדירה ששכרנו ברחוב עומר אל-מוח'תאר. אשתי הייתה בהיריון והמצב היה מאוד קשה, עם ההפצצות והרעב.
ביום שישי, 5.1.24, בשעה 12:00 בצהריים, הלכתי לבית של ההורים שלי כדי לקחת משם את התכשיטים של אשתי וכסף שנשאר שם, ואז פגשתי שלושה צעירים שלא הכרתי והלכנו ביחד לחפש קמח ליד כיכר אל-כווית, ממזרח לשכונת תל אל-הווא. פתאום, בסביבות השעה 13:30, שמעתי ירי ואחד הצעירים נפגע בראש ונפל על הקרקע. הוא נהרג.
החיילים כיסו לי את העיניים עם הבגדים שלי, אזקו לי את הידיים למשאית וממש תלו אותי עליה ואז היא נסעה במשך כמה דקות כשהראש שלי נחבט בה.
אני והצעירים האחרים התחלנו לברוח משם, אבל אז הופיעו טנק וג'יפ צבאי ברחוב וירו עלינו. חטפתי כדור ברגל מתחת לברך ועוד אחד בחלק התחתון של הבטן. עוד צעיר נהרג במקום. נשארנו שניים והצלחנו להיכנס לחורבות של בניין מופצץ ולהסתתר שם. אני הסתתרתי מאחורי עמוד בטון כי לא יכולתי ללכת והצעיר עלה לקומה השנייה. החיילים בטנק התחילו לירות עלינו ואז הם ירדו ממנו, עלו לקומה השנייה ותפסו את הצעיר. שמעתי אותם שואלים אותו איפה אני ואז הם לקחו אותו משם, אני לא יודע לאן. אני נשארתי שם לבד, מדמם, במשך בערך ארבע שעות.
בשעות הערב הגיעו משאית וטנק והחיילים בטנק ירו לכיוון שלי ואז התקדמו אליי ברגל בערך תשעה חיילים. אחד מהם, שדיבר ערבית, הורה לי לקום. קמתי, אבל אז שוב נפלתי. הם הפשיטו אותי לגמרי, לקחו את תכשיטי הזהב, הכסף והטלפון שלי. הגיע עוד חייל שנתן לי טלפון ודיברתי עם מישהו ששאל אותי בערבית מאיזו מנהרה יצאתי. אמרתי לו שאני אזרח ושלא יצאתי משום מנהרה. אחר כך הוא אמר לי שהוא יפגוש אותי והציע לי לא לדבר עם החיילים בינתיים כי הם יהרגו אותי.
החיילים כיסו לי את העיניים עם הבגדים שלי, אזקו לי את הידיים למשאית וממש תלו אותי עליה ואז היא נסעה במשך כמה דקות כשהראש שלי נחבט בה. עצרנו במקום שאני לא מכיר. אחד החיילים התיר את אזיקוני הפלסטיק ונפלתי על הקרקע. הוא הסיר לי את כיסוי העיניים ואז לקחו אותי לאוהל שבו פגשתי קצין שב"כ. הוא החזיק בתעודת הזהות והטלפון שלי. הטלפון שלי צלצל וזו הייתה אחותי. ביקשתי ממנו לתת לי לדבר איתה כדי להרגיע אותה ולומר שאני אצל הצבא, אבל הוא סירב. הוא שאל אותי מאיזו מנהרה יצאתי, ואמרתי לו שאני אזרח. החיילים התחילו להכות אותי מכות קשות והתחלתי לדמם מפצעי הירי. אז הגיע חייל אחר וחבש לי את הפצעים.
אחר-כך הם הכניסו אותי לתוך טנק והובילו אתי למקום אחר. כשהגעתי לשם הוציאו אותי השכיבו אותי על משהו מסריח מאוד למשך כשלוש דקות. החייל הסיר לי את כיסוי העיניים וראיתי שזאת גופה מרקיבה. אחר-כך לקחו אותי לקצין אחר וגם הוא שאל אותי מאיזו מנהרה יצאתי. אמרתי גם לו שאני אזרח. החיילים כיוונו אליי את הנשק שלהם וחשבתי שהולכים לירות בי אז אמרתי את השהאדה, ואז אחד מהם ירה על האדמה לפניי. הם כיסו לי את העיניים ונשארתי שוכב בחוץ על קרקע עם חצץ, בקור עד אמצע הלילה.
אחר-כך הלבישו אותי בבגדים שקופים ולבנים, כמו במהלך מגפת הקורונה, העלו אותי לג'יפ ונסענו בערך חצי שעה. הביאו אותי למתקן מעצר במקום שלא הכרתי ואחר-כך נודע לי שקוראים לו שדה תימן. היו שם שני חייל וחיילת שלבשו חלוק של רופאים מעל מדי צבא. הם השכיבו אותי על מיטה וצרבו לי את הפצעים ברגליים ובבטן בלי הרדמה וזה כאב לי נורא ואז הם חבשו אותם. אחר כך לקחו אותי לחדר אחר, ושם צילמו לי את הגוף והפנים, לקחו ממני פיקדונות ושמו לי צמיד עם מספר עצור. הביאו לי תחתונים ובגדים, כיסו לי את העיניים בחתיכת בד בצבע כתום וכתבו משהו על הגב של החולצה שלי – אני לא יודע מה. הכניסו אותי למבנה שנראה כמו מכלאה. ביקשתי לשתות מים ונתנו לי.
נרדמתי אבל אחרי בערך שעה וחצי העירו אותי ואמרו לי שאסור לי לישון עכשיו.
במכלאה העירו אותנו כל יום בשעה 4:00 לפנות בוקר, ואילצו אותנו לכרוע על הברכיים עם עיניים מכוסות וידיים אזוקות עד שעה 11:00. אחר-כך היה מותר לנו כאילו לישון אבל בכול פעם כשנרדמנו העירו אותנו.
אחרי חמישה ימים לקחו אותי לחדר קר מאוד שבו השמיעו מוסיקת דיסקו בעוצמה מאוד גבוהה. הפשיטו אותי והשאירו אותי שם למשך ארבעה ימים, שבהם קיבלתי כל יום רק קצת מים לשתות וחתיכת לחם.
כיבו לי סיגריות בפה ועל הגוף והצמידו לאשכים שלי תופסנים שהיו מחוברים למשהו כבד. זה נמשך ככה יום שלם.
אחרי ארבעה ימים לקחו אותי לחקירה, שהתבססה על מכות ועינויים: כיבו לי סיגריות בפה ועל הגוף והצמידו לאשכים שלי תופסנים שהיו מחוברים למשהו כבד. זה נמשך ככה יום שלם. האשכים שלי התנפחו ודיממתי מאוזן שמאל. נשאלתי על מנהיגי חמאס ועל אנשים שאני לא מכיר ושלא פגשתי. שאלו אותי איפה הייתי ב-7 באוקטובר ועניתי שהייתי בבית ויצאתי רק להביא מזון לאשתי. הרביצו לי. אחר-כך החזירו אותי שוב לחדר הקפוא עם מוסיקת הדיסקו החזקה ושוב השאירו אותי שם שוב עירום, למשך יומיים, ונתנו לי רק מעט מאוד לחם ומים.
ואז לקחו אותי שוב לחקירה. הם פתחו את הוואטסאפ בטלפון שלי ושאלו אותי על שכנים מהבניין שלי ואיפה הם עובדים. אמרתי להם שחלק מהם עובדים בסוכנות אונר"א או בצלב האדום וחלק אני לא יודע.
משם לקחו אותי למכלאה אחרת שבה השאירו אותי עירום בערך 5-4 ימים, גם שם קיבלתי רק מעט מאוד אוכל ושתייה וכפו עליי ללבוש חיתול. אחר-כך שוב לקחו אותי לחקירה. שאלו אותי על העבודה שלי ועל סוחרי רכב שיש לי קשרי עבודה איתם. במהלך החקירה הראו לי וידיאו ואמרו לי שאלה אנשים של הג'יהאד האסלאמי. אמרתי להם שאני לא מכיר אותם. במהלך החקירה נתנו לי שוקים חשמליים והרביצו לי כל-כך שאיבדתי את ההכרה. כף הרגל שלי התנפחה ממכות החשמל. כשחזרתי להכרה ביקשתי מהם לחבוש לי אותה והם חבשו אותה. החקירה נמשכה ואחר-כך לקחו אותי שוב לחדר עם הדיסקו והשאירו אותי שם למשך שלושה ימים. כשביקשתי מהחייל ששמר עליי ללכת לשירותים הוא הביא לי כלי ואמר לי להשתין לתוכו. התפתחו לי בגוף פצעים, דימום וכאבים ובעיקר ברגל שמאל, שבה היו שטפי דם ופצעים מוגלתיים שגרמו לי לכאבים עזים. הרגל הכחילה וכמעט הגיעה למצב של נמק.
השאירו אותי במכלאה למשך חמישה ימים ואחר-כך עשו לי ניתוח, בלי הרדמה, ברגל שמאל שהתנפחה. ביקשתי שייתנו לי חומרי הרדמה והם ענו שאני לא במעמד לבקש כלום והורו לי לשתוק. כשצרחתי מכאבים. הם הכו אותי בבטן עם מקל מפלסטיק עד שהשתתקתי. ניקזו לי את המוגלה מהרגל.
אחר כך העבירו אותי שוב למכלאה שבה אילצו אותי במשך שבועיים כל יום לכרוע על הברכיים כשאני אזוק בידיים ועם עיניים מכוסות. קיבלנו מזון שלוש פעמים ביום: גבינה, ריבה וטונה וארבע פרוסות לחם. את התחבושת ברגל החליפו לי רק פעם אחת. התקלחנו פעם בשבוע ותחתונים נקיות קיבלנו רק פעם אחת במהלך התקופה הזאת.
הציעו לי לעבוד עם הצבא וסירבתי. אחד הקצינים או החיילים אמר לי שהוא מנחם אותי על מותם של אבא ואימא שלי, המשפחה שלי ואשתי ואז הייתה לי התמוטטות עצבים ואיבדתי את ההכרה.
הציעו לי לעבוד עם הצבא וסירבתי. אחד הקצינים או החיילים אמר לי שהוא מנחם אותי על מותם של אבא ואימא שלי, המשפחה שלי ואשתי ואז הייתה לי התמוטטות עצבים ואיבדתי את ההכרה. אחר-כך הם שאלו אותי אם אני דובר אנגלית והציעו לי להיות שאוויש – האיש שמקשר בין החיילים לשאר האסירים, ולזה הסכמתי.
אחרי שישה ימים הגיע רופא וקרא לי ולעוד חמישה אנשים. הוא שאל אותי אם אני מסוגל ללכת שני קילומטרים ועניתי שכן. הוא ביקש ממני ללכת מולו בערך עשרה מטרים ואז הוא אמר שזה בסדר ואמר לי לחזור למקום שלי, בלי להסביר כלום.
ב-25.2.24, בשעה שלוש לפנות בוקר, קראו לי. העלו אותי ועוד עצירים על אוטובוס שנסע הרבה זמן. הגענו למעבר כרם אבו סאלם (כרם שלום) ושם החיילים הודיעו לנו שאסור לנו לדבר עם כלי התקשורת על העינויים שעברנו. הם נתנו לנו שקית עם הפיקדונות שלנו, אבל בשלי לא מצאתי את הכסף, תכשיטי הזהב והטלפון שלי אלא רק את המטען של הטלפון, את כרטיס הפליט מאונר"א ואת תעודת זהות. אמרתי לחייל שאני רוצה את הדברים שלי והוא אמר שאין לי כלום ושאם אספר על זה אני אחזור לכלא.
הלכנו לצד הפלסטיני של המעבר ואנשי אונר"א חיכו לנו שם. התקשרתי למשפחה שלי בצפון עזה והם היו בהלם כששמעו את הקול שלי, הם היו בטוחים שנהרגתי. אבא ואימא שלי כל כך התרגשו שהם סיכנו את עצמם והגיעו לרפיח כדי להיות איתי. הם הגיעו עד המחסום בעגלה ומשם הלכו ברגל. הם סיפרו לי שאשתי ילדה את הבת שלנו בזמן שהייתי בכלא, ושהיא הייתה בתת תזונה בגלל הרעב בצפון הרצועה והבת שלנו נולדה במשקל של שני קילו.
אני וההורים שלי גרנו באוהל ברפיח עד שהצבא פשט על האזור, ועכשיו אנחנו באוהל רעוע בדיר אל-בלח. התנאים פה גרועים מאוד. אני בקשר טלפוני עם אשתי, שעוברת עם התינוקת ממקום למקום בגלל ההפצצות.
* העדות נגבתה בטלפון על-ידי תחקירנית בצלם אולפת אל-כורד ב-23.6.24
