כחלק מנירמול היחסים עם איחוד האמירויות, העדיפה ישראל, לפחות לעת עתה, להימנע מסיפוח מוצהר של הגדה המערבית – ולהישאר רק עם סיפוחה בפועל. המשמעות המעשית היא שבסופו של יום, עם שוך סערת הסיפוח הפורמלי, הקהילה הבינלאומית נאנחה לרווחה, הפלסטינים עודם מדוכאים תחת הכיבוש – וישראל ממשיכה לקבוע עוד ועוד עובדות בשטח מבלי לשלם שום מחיר.
נייר עמדה שמפרסם היום בצלם, "הסיפוח שהיה, ועודנו", מתאר כיצד גם ללא סיפוח פורמלי, ישראל כבר עושה בגדה המערבית כבתוך שלה, כאילו מדובר בשטחה הריבוני, וכיצד מזה עשרות שנים היא פועלת באופן חד צדדי כדי לקבע ולהנציח את שליטתה בה. הנייר מפרט את שלל הדרכים בהן שטח הגדה המערבית כבר סופח לישראל בפועל, ומביא מספר דוגמאות אקטואליות מרכזיות הממחישות כיצד ישראל ממשיכה במדיניותה זו גם עתה, לאחר שהאפשרות לסיפוח פורמלי ירדה מהפרק.
תומכי הסיפוח – וגם חלק ממתנגדיו – גורסים כי סיפוח פורמלי ישחרר את ישראל מההגבלות שמחיל עליה המשפט הבינלאומי, יאפשר לה להחיל על הגדה את חוקיה שלה ויסייע לה בהשגת מטרותיה. ואולם כבר היום, ומזה למעלה מחמישים שנה, ישראל אינה מתייחסת להוראות המשפט הבינלאומי – ובהם העקרונות הבסיסיים של דיני הכיבוש שנועדו להגן על הפלסטינים – כמחייבות אותה.
כך, ישראל יצרה בשטחים מציאות שאין כל דרך להגדירה כזמנית – בניגוד לדיני הכיבוש. באמצעות הנדסת המרחב, היא הצליחה לשנות בצורה קיצונית את מפת הגדה, באופן המשרת את האינטרסים שלה: היא יצרה מרחב רציף להתנחלויות, ודחקה את הפלסטינים לעשרות מובלעות מנותקות וצפופות.
כיום גרים בגדה יותר מ-400,000 אזרחים ישראלים, בכמעט 250 התנחלויות (לא כולל אלו שהוקמו במזרח ירושלים – החלק היחיד של הגדה שישראל סיפחה באופן פורמלי). חלק משמעותי מהחקיקה הישראלית כבר הוחל על ההתנחלויות ועל המתנחלים באמצעות חוקי הכנסת וצווים צבאיים, שהפכו אתם ל"איים" ישראליים המנותקים מסביבתם הפלסטינית. המתנחלים זוכים כמעט לכל ההגנות, הזכויות והתקציבים הניתנים לאזרחים הגרים בתוך גבולות המדינה. כיום גדל בהן כבר דור שלישי, ורוב הישראלים – והפלסטינים – אינם מכירים מציאות בלעדיהן.
בנוסף להקמת ההתנחלויות, ישראל ביצעה לאורך השנים שלל פרויקטים של תשתיות לשירותן – בהם סלילת כבישים. בימים אלה מקודמים מספר פרויקטים של סלילת כבישים מהירים בכמה מוקדים בגדה המערבית: הכפלת כביש המנהרות וסלילת עוקף אל-ערוב בכביש 60; כביש הטבעת ממזרח לירושלים; כביש עוקף חווארה (אף הוא על ציר 60); הרחבת כביש 55 ועוד. פרויקטים אלה, בעלות כוללת של מיליארדי שקלים, שבים וממחישים את כוונותיה ארוכות הטווח של ישראל, להמשיך ולשלוט על כל השטח גם ללא סיפוח פורמלי שלו, וכן להמשיך ולהרחיב את ההתנחלויות. ארגון שלום עכשיו אף פרסם לאחרונה כי לאחר ההכרזה על קידום כ-5,000 יחידות דיור נוספות בגדה – הכרזה שהגיעה לאחר שהאיום בסיפוח פורמלי ירד מהפרק – שנת 2020 הפכה לשנת שיא בקידום בניה בהתנחלויות.
במקביל להשקעות הנרחבות בהתנחלויות, ישראל פעלה – וממשיכה לפעול – לצמצום המרחב הפלסטיני ולכליאתם של הפלסטינים במובלעות צפופות ומנותקות שהקצתה להם. כל בנייה מחוץ למובלעות אלה – כלומר ברוב שטח הגדה המערבית ובחלקים שבהם טמון פוטנציאל הפיתוח שלה – נאסרה על ידי ישראל, איסור הנאכף ביד קשה: על פי נתוני בצלם, מאז שנת 2006 ועד ה- 30.9.20 ישראל הרסה לפחות 1,623 יחידות דיור של פלסטינים בגדה המערבית (לא כולל מזרח ירושלים). עקב ההריסות איבדו את ביתם לפחות 7,068 בני אדם, בהם לפחות 3,543 קטינים. בנוסף, מתחילת שנת 2012 ועד 30.9.20 , הרס המנהל האזרחי בגדה (לא כולל מזרח ירושלים) 1,804 מבנים שלא שימשו למגורים (לרבות גדרות, בורות מים, מחסנים, מבנים חקלאיים, בתי עסק, מבני ציבור ועוד).
חקיקה צבאית חדשה אפשרה לישראל אף להגביר את קצב הריסת הבתים באופן משמעותי בשנים האחרונות. לפי נתוני המנהל האזרחי, בשנת 2020 לבדה החרים המנהל האזרחי 242 קרוואנים, לעומת ששה קרוואנים בשנת 2015. בשנת 2019, המנהל החרים כ-700 טרקטורים ומחפרים ועקר כ-7,500 עצים שניטעו בשטח C. בנוסף, בשל פעילות המנהל, מספר הפרויקטים הבינלאומיים שנועדו לסייע לפלסטינים בשטחי C צומצם ל-12 בלבד בשנת 2019, בהשוואה ל-75 בשנת 2015. פרויקטים אלה כללו הצבת קרוונים והקמת תשתיות.
דיני הכיבוש גם אינם מונעים מישראל לפגוע באופן יומיומי בזכויות האדם של הפלסטינים באמצעות החלתו של משטר צבאי נוקשה: בין השאר, אנשי כוחות הביטחון הרגו אלפי פלסטינים במצבים שבהם לא נשקפה להם כל סכנה ובהעדר כל הצדקה. רק בעשור האחרון הרגו אנשי כוחות הבטחון 427 פלסטינים בגדה המערבית. בנוסף, הצבא מגביל את חופש התנועה של התושבים הפלסטינים כראות עיניו ומשבש את חייהם וחיילים נכנסים כל יום – וכל לילה – לבתי פלסטינים בכל רחבי הגדה, מעירים את כל בני הבית, ללא צורך בצווי חיפוש או במתן נימוק כלשהו לדיירים. ישראל גם מטילה איסור גורף על הפגנות של פלסטינים ברחבי הגדה, מגבילה את חופש הביטוי בעיתונות ובמדיה החברתית, ואוסרת על התארגנויות – גם כאשר אלה נועדו למטרות חברתיות בלבד. אלפי פלסטינים מועמדים לדין מדי שנה במערכת המשפט הצבאית בטענה שהפרו את חוקי הכיבוש – מערכת שבה הם כמעט תמיד מורשעים.
התסריט של סיפוח פורמלי הצליח לעורר את הקהילה הבינלאומית, שבאופן חריג אף איימה לנקוט צעדים קונקרטיים נגד ישראל. כעת, דומה כי שבנו למצב הבלתי נסבל של 'עסקים כרגיל', אותה מציאות מתמשכת המכונה בטעות 'הסטטוס קוו'. ישראל בחרה, משיקוליה שלה, להניח בינתיים בצד את הסיפוח הפורמלי. בתמורה, הוסרו ממנה מייד כל הלחצים והיא זוכה שוב לחיבוקה החם של הקהילה הבינלאומית – שמשמעותו רישיון להתמיד במדיניות הנישול מבלי לשלם כל מחיר.
אלא שעל הקהילה הבינלאומית היה להסיק בדיוק את המסקנה ההפוכה. שהרי אחד הגורמים המכריעים שהביאו לשינוי במדיניות הישראלית בעניין הסיפוח היה התובנה שאם תממש את כוונותיה – עלולה המדינה לשלם מחיר משמעותי מבחינת מעמדה הבינלאומי. פעם נוספת הוכח כיצד בקשות מנומסות והבעות דאגה אינן מביאות לשינוי, ואילו מנופי לחץ אמיתיים – כן. לפיכך אסור שהורדת הסיפוח הפורמלי מהשולחן תהפוך לרישיון להמשך המצב הקיים. ביטולו חייב להיות גורם שידרבן את המערכת הבינלאומית להכיר באחריותה, בעוצמתה ובצעדים שעליה לנקוט כבר עתה נגד הכיבוש והסיפוח בפועל ולמען עתיד שיהיה מבוסס על חירות ושיוויון לכל בני האדם החיים בשטח שבין הים לבין הירדן.
