דילוג לתוכן העיקרי
תפריט
נושאים

דו״ח חדש של בצלם על חברון: תוך שימוש בתירוצים ביטחוניים הצליחה ישראל לבצע העברה בכפייה של תושבים פלסטינים בעיר

דו"ח חדש שמפרסם היום בצלם, "בכסות ביטחונית: המדיניות הישראלית בחברון כאמצעי להעברה בכפייה של תושביה הפלסטיניים", מראה כיצד ישראל נתלית בתירוצים ביטחוניים כדי ליישם במרכזה העתיק של העיר מדיניות שהפכה את חייהם של התושבים הפלסטינים לבלתי נסבלים על-מנת לגרום להם לעזוב את ביתם. מדיניות זו מתבססת על משטר הפרדה קיצוני שישראל מיישמת בעיר מזה 25 שנים, מאז הטבח שביצע ברוך גולדשטיין, במטרה לאפשר לקומץ מתנחלים לגור במרכזה של עיר פלסטינית צפופה. מדיניות זו היא הפרה של האיסור על העברה בכפייה – המהווה פשע מלחמה.

נתוני האוכלוסייה מדגימים כיצד השיגה מדיניות זו את מטרתה: הגידול הטבעי באוכלוסיית חברון קוזז עם עזיבתם הכפויה של אלפי פלסטינים מאזורH2 שנותר בשליטה ישראלית מלאה. ב-1997, בעת שנחתם הסכם חברון, גרו באזור H1 כ-115 אלף פלסטינים. כיום, גרים בו כ-166 אלף תושבים, גידול של כ-45%. ואילו באזור 2H, שבו גרו בעת החתימה על ההסכם כ-35,000 פלסטינים, גרים כיום כ-34,000 בלבד. מרכז העיר ההיסטורי, שהיה מרכז מסחרי שוקק של כל דרום הגדה המערבית, התנוון והפך לעיר רפאים, שבו חיים כיום רק תושבים שידם אינה משגת לעבור לחלקים אחרים של העיר.

בתוך אזור משטר ההפרדה מבוסס על מערך של הגבלות תנועה היוצר רצועת שטח המופרדת משאר חלקי העיר ואשר בה תנועה פלסטינית ברגל או ברכב מוגבלת או אסורה לחלוטין. כדי לאכוף משטר זה, הצבא הקים בשטח מצומצם לא פחות מ-22 מחסומים ו-64 חסימות פיזיות מסוגים שונים, המדירים את הפלסטינים מרחובות עירם. פעולות יומיומיות כמו קניות, ביקור אצל קרובי משפחה או הגעה לבית הספר או למקום העבודה כרוכות במעבר במחסום אחד לפחות ובבידוק משפיל ושרירותי, או בשימוש בדרכים עוקפות המאריכות מאוד את הדרך ובמקרים רבים אינן מותאמות לקשישים או לנכים. מציאות החיים בעיר מלווה גם בשגרה של אלימות מצד אנשי כוחות הביטחון – הכוללת פלישות ליליות לבתים, חיפושים ברחובות ומעשי אלימות – וכן במעשי אלימות יומיומיים מצד מתנחלים הזוכים לגיבוי מלא של כל רשויות השלטון. למשטר שמנהיגה ישראל בגדה המערבית כולה יש היבטים מערכתיים רבים המזכירים את משטר האפרטהייד בדרום אפריקה (Grand Apartheid): הגבלת גישה לאדמות, הגבלות תנועה ושלילת זכויות פוליטיות. בחברון המדיניות הישראלית הדרקונית לובשת צורה המזכירה גם את ה-Petty Apartheid: הפרדה ממושטרת של מרחבים ציבוריים על בסיס אתני – בין יהודים לבין פלסטינים – בדמות רחובות נפרדים וחסימות. ביסוסה ושגשוגה של ההתנחלות בחברון לא היו מתאפשרים ללא תמיכה גורפת מכל הגורמים הרשמיים ומקבלי ההחלטות בישראל, מאז 1968 ועד היום. כולם – פוליטיקאים המזוהים עם הימין ועם השמאל, שופטי בית המשפט העליון, בכירים בצבא ובמערכת הביטחון, אנשי הפרקליטות הצבאית והאזרחית – קיבלו בפועל את קיומה של התנחלות בלב עיר פלסטינית, הסכינו עם עוצמתם ועם תכיפותם של האירועים האלימים שהיא מייצרת והצדיקו את הדיכוי המתמשך של תושבי העיר הפלסטינים ואת נישולם מבתיהם, מרכושם וממקומות עבודתם. התמיכה הגורפת נמשכה – ועדיין נמשכת – גם לאחר שתוצאותיה הנפשעות של המדיניות הישראלית בעיר כבר היו גלויות וידועות.

את משטר ההפרדה שמשליטה ישראל בחברון מלווה באופן בלתי נפרד – גם אם לא במוצהר – אלימות שגרתית של אנשי כוחות הביטחון ושל מתנחלים כלפי תושבי העיר הפלסטינים: הנוכחות הצבאית כרוכה בחיכוך יומיומי ובלתי פוסק של תושבי העיר עם אנשי כוחות הביטחון, במחסומים וברחובות, המלווה במעשי אלימות פיזית, באיומים, בעלבונות ובהשפלות. מעבר לכך סובלים התושבים מפלישות חוזרות ונשנות של הצבא לבתיהם, בדרך כלל באישון הלילה – וממעצרי שווא ברחובות ובבתים, גם של קטינים, לרבות כאלה שמתחת לגיל האחריות הפלילית.

 

מעשי אלימות של מתנחלים כלפי תושבי חברון הפלסטינים מלווים את ההתנחלות מיום הקמתה. בחלק מהמקרים צופים אנשי כוחות הביטחון במעשים אלה מהצד ונמנעים מלהתערב, במקרים אחרים הם משתתפים בהם באופן פעיל. כך או כך, למעט מקרים חריגים ביותר, נהנים המתנחלים מחסינות כמעט מוחלטת, כאשר כל מערכות אכיפת החוק – המשטרה, הצבא והפרקליטות – אינן פועלות למניעת המעשים, אינן חוקרות אותם ואינן מעמידות את האחראים לדין.

מפת האזור

מציאות חיים בלתי נסבלת זו הביאה לתוצאות שישראל קיוותה להן: אלפי פלסטינים עזבו את מרכז העיר, שהפך לעיר רפאים, וכיום גרים בו בעיקר פלסטינים שחיים שם בלית ברירה. כך ננטשו והתנוונו חלקים שלמים ממרכז העיר ההיסטורי, שהיה בעבר המרכז המסחרי השוקק של כל דרום הגדה. העברתם בכפייה באופן זה של אלפי תושבים פלסטינים וסגירתם של מאות בתי עסק היא הפרה של האיסור על העברה בכפייה, המהווה פשע מלחמה.

נתוני האוכלוסייה ממחישים היטב כיצד הגידול הטבעי באוכלוסיית חברון קוזז עם עזיבתם, בכפייה, של אלפי פלסטינים מאזור 2H: ב-1997, בעת שנחתם הסכם חברון, גרו באזור 1H 115 אלף פלסטינים. כיום, יותר מעשרים שנה לאחר החתימה על ההסכם, גרים בו כ-166 אלף תושבים, גידול של כ-45% במספר התושבים. להבדיל, באזור 2H גרו בעת החתימה על ההסכם כ-35,000 פלסטינים. כיום גרים בו כ-34,000.

ביסוסה ושגשוגה של ההתנחלות בחברון לא היו מתאפשרים ללא תמיכה גורפת מכל הגורמים הרשמיים ומכלל מקבלי ההחלטות בישראל, מאז 1968 ועד היום. כולם – פוליטיקאים המזוהים עם הימין ועם השמאל, שופטי בית המשפט העליון, בכירים בצבא ובמערכת הביטחון, אנשי הפרקליטות הצבאית והאזרחית – קיבלו בפועל את קיומה של התנחלות בלב עיר פלסטינית, הסכינו עם עוצמתם ועם תכיפותם של האירועים האלימים שהיא מייצרת והצדיקו את הדיכוי המתמשך של תושבי העיר הפלסטינים ואת נישולם מבתיהם, מרכושם וממקומות עבודתם. התמיכה הגורפת נמשכה – ועדיין נמשכת – גם לאחר שתוצאותיה הנפשעות של המדיניות הישראלית בעיר כבר היו גלויות וידועות.