שלום,
השבוע התחלתי לנהל את ארגון 'בצלם'. רגש האחריות מציף אותי, ולצידו חשש והתרגשות. אני רוצה לשתף קצת על ההחלטה הזו, ועל מה שהוביל אותי אליה.
בעוד כמה חודשים יעלי, בת הזוג שלי, ואני נהפוך לאימהות. קשה לי לתפוס את זה, אבל יהיה רגע בו ילד אחד בעולם, יצור אחד, יהיה שלנו ואנחנו נדרש לגדל אותו ולהגן עליו. בצער, אני יודעת שהילד שלי ייוולד לתוך מציאות כואבת ואכזרית. הוא ייוולד לחיים תחת אפרטהייד. ייוולד להיות כובש. ההחלטה להביא ילד אל המקום הזה – לעולם ולמציאות האלה – לא הייתה מובנת מאליה עבורנו. אני חושבת שלא במקרה היא הגיעה יחד עם החלטה אחרת: לסיים שש שנים בהן עסקתי במחקר, חשיבה וכתיבה על המצב הפוליטי, להפשיל שרוולים ולחזור אל "השטח". כלומר להשקיע את כל כולי בלעשות הכי טוב שאני יכולה כדי להפוך את המקום הזה לבית שאני מאחלת לילד שלי ולכל הילדים שחיים בין הים והירדן: בית של צדק ומוסר, ערכים וחופש. בית נטול דיכוי ואפליה, בית שמחלים מכיבוש ומאפרטהייד. ואני לא יכולה לחשוב על גוף שמסוגל לפעול לקידום של המציאות הזו יותר מאשר בצלם.
קהילת זכויות האדם הישראלית עוברת בשנים האחרונות תהליכים תודעתיים משמעותיים. אלו תהליכים ששמחתי לקחת בהם חלק צנוע, בעיקר מאחורי הקלעים. אנחנו מבינים היום את המציאות באופן מעמיק ומורכב בהרבה מבעבר. התמונה אינה יותר נעימה או נוחה – אבל היא יותר אמיתית. אנחנו מבינים שאנו פועלים ופועלות תחת משטר עוין: עוין לזכויות אדם ולחופש, עוין נשים ועוין עניים. אבל יותר מכל, זהו משטר שעוין פלסטינים (גם כאשר הם נתיניו, וגם כאשר הוא מכנה אותם 'אזרחים'). המאבק שלנו הוא מאבק במשטר הישראלי במטרה לשנות אותו ולהפוך אותו לדמוקרטיה ולהטמיע בו ערכים של כבוד ושוויון וצדק. ערכים אלו אינם מתיישבים עם מדיניות של כיבוש ואפרטהייד. אין דמוקרטיה עם כיבוש. אין דמוקרטיה תחת אפרטהייד. לא בחברון, לא בעזה, לא בלוד/ליד ולא בתל אביב.
את האמת הזו מבינים גם בבצלם. בשנים האחרונות, בהובלתו המופתית של חגי אלעד, עשה בצלם פעולות דרמטיות ואמיצות כדי שהתובנה הזאת תהיה נחלת הציבור המקומי והבינלאומי. אני גאה להצטרף לארגון שמניף בגאון את דגל זכויות האדם גם תחת תנאים שהולכים ומחריפים. ארגון שיודע להתפתח, לשאול שאלות קשות, להתמודד עם מציאות אלימה וקשה ולא למצמץ מולה, אפילו לרגע.
אני יודעת שהפעילות של 'בצלם' לא קלה לעיכול עבור ישראלים. זה ארגון שמתעקש להראות את מה שלא נעים לראות, ויותר מזה – דורש להבין על עצמנו דברים שלא קל להבין. ברגע ששני אלה מתרחשים – הראייה, וההבנה – מתחייב לדמיין גם עתיד אחר, נטול דיכוי ועליונות. זהו העתיד שלמדנו לפחד ממנו.
בשנים האחרונות השקעתי זמן רב בלחקור מהו אפרטהייד ולהבין כיצד משטר כזה פועל. אחד הדברים שלמדתי, הוא שהאפרטהייד מעוות את תפיסת המציאות. זהו משטר שגורם למי שחיים תחתיו, בעיקר למי ששייך לקבוצה הנהנית מהעליונות, להרגיש שהסדר הפוליטי הקיים הוא היחיד האפשרי. הוא מוביל אותנו להאמין בסיפור שמאפשר להשלים עם דיכוי ואלימות כמצב של 'אין ברירה'. הם גורמים לכך שהרס בתי מגורים, אפליה ממוסדת, הפרדה, גירוש והרג שיטתי ויומיומי יתפסו כגזרת גורל. האפרטהייד הופך אותנו לאכזריים מאד.
האפרטהייד הישראלי מתחזק ומעמיק. ערכים של אלימות, גזענות ועליונות תופסים יותר ויותר אחיזה בציבוריות הישראלית. בהתאמה, יותר חיים פלסטינים נהרסים ויותר משפחות מאבדות את היקר להן מכל. ובהתאמה, גם היכולת לדמיין עתיד אחר הולכת ומצטמקת מיום ליום.
התקווה שלי לגבי המקום הזה – ועתידו – נמצאת באנשים כמו הצוות המופלא והמקצועי של 'בצלם': אנשים שקמים יום-יום ועושים ככל שביכולתם כדי להנכיח את האמת שהמשטר הישראלי מבקש לטשטש. מי שמתעקשים להיות חלק מקהילה בינלאומית ונחושים לפעול למען עתיד אחר. ישראלים ופלסטינים שפועלים יחד תוך התנגדות להפרדה מבוססת שקר ופחד.
התקווה שלי נמצאת גם בכם ובכן, מעגל התומכים והשותפות שלנו, שמבינים את הצורך במאבק משותף לתיקון וכמהים כמונו לעתיד של צדק וחופש. אני מאמינה שהמעגלים האלה שלנו יכולים להתרחב עוד ועוד. אני יודעת שאומץ ותקווה הם עניין מדבק.
אני מודה להנהלת 'בצלם', ואורלי נוי בראשה, על האמון שניתן בי להוביל את הארגון בשנים הבאות.
מי ייתן ונתקדם ביחד אל עבר קריסת האפרטהייד ואל עתיד של חופש.
שלכן ושלכם,
יולי נובק
מנכ״לית בצלם