ביום ראשון,5.12.21, בסביבות השעה 9:00, הגיעו באנשי המנהל האזרחי מלווים בחיילים לקהילת ח'ירבת איבזיק שבצפון בקעת הירדן. הכוחות מסרו לשש משפחות, המונות יחד 35 נפשות, בהן 17 קטינים, צווים שכפו עליהן להתפנות מבתיהן ולשהות במרחק של לפחות 5 ק"מ מהם במהלך ארבעה ימים (בין ה-5.12 ל- 15.12), בכל יום למשך 18 שעות: משעה 8:00 בבוקר ועד למחרת בשעה 2:00 לפנות בוקר, כדי שהצבא יתאמן בשטח הקהילה. בנוסף, ביום הראשון של האימונים, הכוחות החרימו טרקטור של תושב הכפר עקאבה, ששימש באותו יום לביצוע עבודות חקלאיות באזור.
בכל אחד מהימים שבהם נדרשו התושבים להתפנות הגיעו לבתיהם בבוקר שני ג'יפים של המנהל האזרחי ושני ג'יפים צבאיים כדאי לוודא שיצאו מבתיהם. במהלך האימונים הוצבו טנקים בגבעות שממזרח לאיבזיק ולח'ירבת קאעון, מצפון לברדלה. חלק מהטנקים רמסו שדות מעובדים, השמידו יבולים, והשחיתו דרכים חקלאיות וצינורות מים של חקלאים באזור.
ביום רביעי, 15.12.21, שוב הגיעו אנשי המנהל האזרחי לקהילה, כשהם מלווים בחיילים, ומסרו לשש המשפחות צו המורה להן להתפנות שוב מבתיהן ב-27.12.21, משעה 8:00 בבוקר ועד למחרת בשעה 2:00 לפנות בוקר, בכדי שהצבא יתאמן בשטח הקהילה.
תחקירן בצלם עארף דראר'מה גבה עדויות משניים מבני המשפחות שנדרשו להתפנות:
מוחמד נסרארללה, בן 50, אב לשישה: ב-30.11.21 אנשי המנהל האזרחי והצבא הגיעו ומסרו לנו ולעוד חמש משפחות צווי פינוי כדי שהצבא יתאמן באזור. בצווים הם ציינו ארבעה ימים שבהם היינו אמורים להתפנות משעות הבוקר ועד הצהריים. בבוקר הראשון שבו היינו אמורים להתפנות, 5.12, אנשי המנהל והצבא הגיעו פתאום שוב ומסרו לנו צווים חדשים שקבעו שהפינויים יהיו לא רק עד הצהריים אלא עד לשעה 2:00 למחרת לפנות בוקר. היינו באמצע שגרת הבוקר שלנו, הכנת ארוחת בוקר, טיפול בצאן, הכנת הילדים לבית הספר אבל אנשי המנהל והצבא לא עזבו אותנו עד שיצאנו מהבתים ואז הם הובילו אותנו למרחק של בערך שישה קילומטרים. הם עשו ככה בכל אחד מימי הפינוי. נאלצנו לעבור לאוהלים של קרובי משפחה, אבל זה לא נוח בכלל ואנחנו לא מצליחים לישון בלילות האלה. וכשאנחנו חוזרים, באמצע הלילה, בקור ובחושך, גילינו בדרך כלל שהצאן נכנס לאוהלים ועשה בלגאן. בחושך אי אפשר לעשות כלום אז פשוט הלכנו לישון. ואחרי כמה ימים שוב הוציאו אותנו מהבתים שלנו.
האייל תורכמאן, בן 41, אב לעשרה: התארחנו בכל פעם בבית ששייך לאח שלי. זה לא הבית שלנו ולא הרגשנו שם בנוח. כל הלילה שמענו הפצצות וירי. נשארנו ערים עד 2:00 לפנות בוקר ואז חזרנו הביתה, ברגל כמובן. פחדנו מאוד להיתקל בחושך בחיות בר או לדרוך על שיירי תחמושת של הצבא. היינו מותשים מחוסר שינה. לקח לנו חצי שעה לחזור לאוהלים שלנו. כשהגענו, הילדים והנשים נכנסו לישון ואני הלכתי לבדוק מה המצב של הצאן שכבר היה מורעב ולתת לו אוכל. למחרת בבוקר בדקנו את האוהלים והמטבח ובחלק מהימים מצאנו בלגאן גדול, כי חלק מהצאן נכנס כנראה לאוהלים והפך שם דברים. בכל פעם עשיתי סיור מסביב לאוהלים כדי לבדוק אם יש שיירי תחמושת. למרבה המזל לא מצאתי כלום. בכל שנה מפנים אותנו בשביל האימונים האלה. החיים שלנו במקום הזה נעשו קשים מאוד ואנחנו לא מרגישים פה בטוחים, אבל אין לנו מקום אחר לגור בו.
