דילוג לתוכן העיקרי
תפריט
נושאים

דו"ח בצלם "ילד אסור ילד מותר": קטעים מעדויות הקטינים

לצורך הכנת הדו"ח "ילד עצור, ילד מותר", שוחח בצלם עם חמישים קטינים פלסטינים שנעצרו בחשד ליידוי אבנים בין נובמבר 2009 לפברואר 2011. הקטינים שנעצרו סיפרו על היחס הקשה לו זכו במהלך המעצר, החקירה, המשפט והמאסר. החקיקה הצבאית בשטחים מקנה לנאשמים קטינים רק הגנות מועטות בשל גילם, וגם ההגנות המוקנות להם בחוק אינן נשמרות תמיד כראוי. לפניכם קטעים מייצגים מעדויותיהם של ארבעה מהקטינים שרואיינו לדו"ח:

שאכר חמאמרה מחוסאן, שנעצר בגיל 16, סיפר על הרגע בו הבין שחיילים באו לעצור אותו באמצע הלילה:

קמתי מהמיטה, התלבשתי מהר מאד ויצאתי מהחדר שלי. אני ישן בחדר ביחד עם האחים שלי. ראיתי שהם התעוררו והם נראו מפוחדים. החיילים היו מפוזרים בבית. הם תפסו אותי והוציאו אותי החוצה. אחר כך הם שמו לי כיסוי על העיניים ואזיקים על הידיים ועל הרגליים והכניסו אותי לתוך ג'יפ.

 

אחיו של שאכר, עומר, שנעצר בגיל 15, כשבוע וחצי לאחר מעצרו של אחיו, סיפר גם הוא על רגע המעצר: התעוררתי משינה כשמישהו קרא בשם שלי. קמתי מפוחד ומבוהל. הסתכלתי מסביב וראיתי את אימא שלי. יחד איתה היו חיילים של הצבא הישראלי. הבנתי שמי שקרא בשם שלי היה חייל. אחד החיילים הודיע לי שאני עצור ואמר לי: "תתלבש מהר!" 

 

אחמד א-סליבי מבית אומר, שנעצר בגיל 15, סיפר כיצד הוא וחבריו המתינו לחקירה שעות ארוכות, לאחר שנעצרו בכפרם בסביבות השעה 15:00: ישבתי עם יתר העצורים. הכריחו אותי לשבת על הברכיים במשך חצי שעה ורק לאחר מכן הרשו לנו לשבת רגיל, עם הראש מופנה כלפי מטה. הידיים שלנו היו קשורות מאחור והעיניים היו מכוסות. היינו בחוץ והיה לי קר. לא הצלחתי לישון.

פאדי ח'טיב מבילעין, שנעצר בגיל 13, סיפר על ההמתנה שלו לחקירה, לאחר שנעצר באדמות משפחתו בסביבות השעה 18:00:

החיילים החזירו לי את הכיסוי על העיניים והושיבו אותי על הרצפה. היה חשוך. פחדתי והיה לי קר. התחלתי לרעוד. אחרי בערך שעה ביקשתי מים, אבל החיילים לא הביאו לי. אחרי עוד שעה, אני חושב שזה היה בערך ב-22:00, החיילים העלו אותי על ג'יפ ונסענו משם.

עומר חמאמרה סיפר כיצד הודה באשמה בשל הלחץ שהופעל עליו לטענתו בחקירה המשטרתית:

במשך כל החקירה שלי, החוקר לא הרשה לי ללכת לשירותים למרות שאני הייתי נורא לחוץ. לא הביאו לי אוכל וגם לא הביאו לי מים. התעייפתי מאוד מהחקירה ומהמכות והעדפתי להגיד לחוקר שאני כן זרקתי אבנים בשנת 2007. אז, החוקר הורה לי לחתום על נייר ההודאה שלי. חתמתי על נייר שהיה כתוב בעברית ולא הבנתי מה שהיה כתוב בו. מה שהיה לי חשוב באותו הזמן זה שאני אגמור עם החקירה והמכות, במיוחד כי זאת הייתה הפעם הראשונה שבה עצרו אותי.

אחמד א-סליבי סיפר כיצד הוא וחבריו המתינו בתנאים קשים כמעט יום שלם לאחר חקירתם במשטרה, עד שהועברו לכלא עופר:

החיילים אמרו לי ולחבר שלי, מ"א בן 13, להישאר בחצר במחנה עציון. חיכינו שם בערך שלוש שעות. מדי פעם ירד גשם. החבר שלי התחיל לבכות ורק אז הכניסו אותנו לתוך חדר. בחדר לא היו כסאות וישבנו על הרצפה. היה איתנו בחדר חייל ששמר עלינו. כשניסיתי לישון, החייל היה בועט בי עם הרגל שלו ועושה קולות כדי להעיר אותי.

פאדי ח'טיב סיפר על הגעתו לכלא עופר באמצע הלילה: הם כיסו לי את העיניים והכניסו אותי לג'יפ ומשם לקחו אותי למקום שאני לא מכיר. כשהגענו הם הורידו לי את הכיסוי מהעיניים והכניסו אותי לחדר. הם לקחו את החפצים שלי והכניסו אותי לחדר שהיו בו שישה צעירים פלסטינים. השעה הייתה אז 4:30 לפנות בוקר. ידעתי מה השעה כי לאחד העצורים היה שעון. העצור הזה שאל אותי: "אתה יודע איפה אתה?" אמרתי לו: "לא!" אז הוא אמר לי: "אתה בכלא עופר".

שאכר חמאמרה סיפר על ההתייצבות בבית המשפט: היינו עוד כמה ימים בעופר ואז הלכנו בפעם הראשונה לבית המשפט בעופר. היו שם עורכי הדין פיראס סבאח ופאדי אל-קוואסמה ממועדון האסיר הפלסטיני. הם ייצגו אותי ואת פאדי בבית המשפט. אחרי הדיון בבית המשפט החזירו אותנו לאוהלים בעופר. בזמן שהייתי עצור בעופר, לפני שהעבירו אותנו לכלא רימונים, ההורים שלי לא ביקרו אותי וגם לא עורך דין או נציג של איזה ארגון הומניטארי.

אחמד א-סליבי הוחזק במעצר משבת ועד יום שלישי, ושוחרר בערבות בלתי משולמת מבלי שהוגש נגדו כתב אישום. פאדי ח'טיב הוחזק במעצר מיום שישי ועד יום שלישי, שוחרר בערבות, ולא ננקטו נגדו הליכים נוספים. נגד האחים שאכר ועומר חמאמרה הוגשו כתבי אישום. הם הורשעו ביידוי אבנים בעסקאות טיעון ונגזרו על כל אחד מהם שלושה חודשי מאסר.