חיילים פשטו על מחנה הפליטים בלאטה בשכם עם רכב שהתחזה לאמבולנס, הרגו קשישה וצעיר, פצעו ארבעה אזרחים נוספים, התעללו באחד מהם והשתמשו בצעירה כמגן אנושי

ביום חמישי, 19.12.24, בסביבות השעה 10:00 בבוקר, הגיעו לרחוב השוק, אחד הרחובות המרכזיים במחנה הפליטים בלאטה בשכם, שני כלי רכב עם לוחיות זיהוי פלסטיניות – האחד כהה עם סירנה וסימני זיהוי של אמבולנס, והשני מיניבוס לבן. באותה שעה שהו ברחוב תושבים רבים שעשו קניות בחנויות ובמקום נכחו גם 6-5 פעילים חמושים ב"גדוד בלאטה". אחד הפעילים סימן לנהג המיניבוס הלבן לעצור, ואז פתח האדם שישב לידו את דלת הרכב והחל לירות ללא הבחנה לכיוון הכללי שבו עמדו הפעילים. מייד לאחר-מכן יצאו משני כלי הרכב חיילים, פתחו באש ופצעו לפחות שישה אנשים, בהם שניים מהחמושים ואישה קשישה, חלימה אבו ליל, בת 80, שנפגעה גם מהירי הראשון ומתה מפצעיה תוך זמן קצר.

במהלך הפשיטה, שנמשכה כשעתיים וחצי והתמקדה ברחוב השוק, מנעו החיילים את פינויים של הנפגעים, למעט חלימה אבו ליל, שכבר לא הייתה בין החיים. בנוסף, הם השתלטו לפחות על בית אחד, ואילצו את אחת מדיירותיו, לארא סוואלמה, לשמש להם מגן אנושי. החיילים גם ירו מביתה של סוואלמה לעבר הרחוב ועל בתים שכנים והרגו את קוסאיי סרוג'י, צעיר שעמד בפתח של מרפסת ביתו וחיכה שהפשיטה תסתיים כדי לצאת לעבודתו. החיילים כיתרו את מרכז המחנה והשתלטו גם על אזורים בחלקו הדרומי. בין היתר השתלטו חיילים על בניין בקצה רחוב אל-חשאשין, ירו ממנו ופצעו באורח קשה את דיאא חשאש שחזר באותה שעה לביתו עם חבר.

[באותו בוקר] אמא נפרדה ממני והמשיכה לצפות בי עד שהתרחקתי [...] בסביבות השעה 8:30 התקשרתי אליה כי ראיתי במדיה החברתית שכוחות וכלים צבאיים מתאספים [...] בסביבות 10:00 שמעתי שיחידות מיוחדות פועלות במחנה. פחדתי והדופק שלי עלה. התקשרתי לאמא אבל היא לא ענתה. [...] בסוף, אחת האחיות שלי התקשרה והודיעה לי שאמא נהרגה.

מתוך עדותה של נאדיה אבו ליל, בתה של חלימה

בתגובה שמסר הצבא לעיתון הארץ במסגרת כתבה שפורסמה ב-3.1.24, נכתב כי החיילים פעלו במקום למעצר חשודים וכי "מחבלים פתחו באש והשליכו מטענים לעבר כוחותינו שהגיבו בירי. זוהו פגיעות. מוכרת הטענה כי בעת חילופי האש בין המחבלים לכוחותינו נפגעו בלתי מעורבים אשר נכחו במרחב". עם זאת, בסרטון שמתעד את הרגעים הראשונים לאחר זיהוי הכוח הישראלי לא נראים ירי או השלכת מטענים כלשהם מצד חמושים פלסטינים. בנוסף, החיילים נראים בבירור כשהם יוצאים מאמבולנס ומכלי-רכב אזרחי, טענה שהצבא עצמו אישר.

יצאתי מהחנות שלי, ליד רחוב השוק, להביא לחם ממאפיית אל-קטאווי [...] בערך באמצע הדרך למאפייה, היה פתאום ירי מסיבי באזור. הרגשתי כאבים עזים בבטן מצד שמאל ובגב ונפלתי על הקרקע. זחלתי בערך עשרה מטרים לחנות כלי-בית סמוכה, שלא היה בה אף אחד. [...] [החיילים] השליכו אותי לתוך הג'יפ ואז 5-4 חיילים עלו עליו. הם כיסו לי את העיניים בבד. שכבתי על הגב, החיילים הרביצו לי ובעטו בי, כולל בראש בחזה ובפנים. צעקתי וביקשתי טיפול והם צעקו עליי בערבית. אחד מהם איים עליי שיאנסו אותי בבית הכלא.

מתוך עדותו של חוסיין אבו ליל

הצבא ניסה אומנם לצאת ידי חובתו בתגובה שמסר לעיתון הגרדיאן, בה הצהיר כי "השימוש ברכב דמוי האמבולנס במהלך הפעילות היווה עבירה חמורה, חריגה מסמכות, והפרה של הוראות ונהלים קיימים", אך תגובה זו תמוהה בהינתן שלא מדובר במעשה ספונטני של חיילים אלא בפעולה מתוכננת, שהפרה באופן בוטה את כללי המשפט הבינלאומי. מעבר לכך, הוסיפו בצבא כי "השימוש באמצעים אזרחיים ורפואיים למטרות צבאיות אסור, וכל חריגה מכך אינה משקפת את התנהלות צה"ל", על אף שידוע שאנשי כוחות ישראליים כבר התחזו בעבר לאנשי רפואה – וישראל אף התגאתה בכך.

התייחסותו המקלה של הצבא לאירוע חמור בו נהרגו שני אזרחים, נפצעו אזרחים נוספים והכוח מנע פינוי של חלקם, עולה בבירור מהסתפקותו בנזיפה למפקד היחידה ובהערה משמעתית למפקד המחלקה. החיילים אף רדפו אחרי אחד הפצועים, חוסיין אבו ליל לתוך חנות שבה מצא מחסה, ירו בתוכה כדי להפחידו, עצרו אותו והתעללו בו כשהיה חסר ישע ולא נשקפה ממנו שום סכנה לחיילים. הוא שוחרר בלא כלום ואושפז בבית חולים ישראלי.

השתלשלות האירועים

בשעה 10:00, בעת שחלימה אבו ליל, בת 80, קנתה מצרכים ברחוב השוק, כפי שנהגה לעשות מדי יום. היא עצרה לשוחח עם אישה אחרת, ממש בעת שלרחוב הגיעו האמבולנס והמיניבוס הלבן. ירי החיילים מהמיניבוס הלבן פגע בחלימה, שנפלה ארצה. לאחר-מכן, בעודה על הקרקע, פגע בה גם הירי של החיילים מכיוון האמבולנס. היא נפגעה בחזה, בבטנה וברגלה השמאלית ומתה זמן קצר לאחר-מכן. הצבא אפשר את פינויה באמבולנס של הסהר האדום רק למעלה משעה מאוחר יותר, כשכבר לא הייתה בין החיים. בה בעת החיילים המשיכו למנוע את פינוי שאר הפצועים.

החיילים התפרסו בכל השכונה, והירי נמשך. קוסאיי התלבש והתארגן לצאת לעבודה. [...] שמעתי קול חזק של ירי וראיתי את קוסאיי מנסה לשים את הידיים שלו על האוזניים ונופל על הרצפה. יצא לו דם מהפה, מהאף ומהאוזניים. צרחתי וקראתי לעזרה, אחי הזמין אמבולנס, אבל האמבולנס לא הגיע.

מתוך עדותה של כרימה א-סרוג'י על הירי הקטלני באחיינה קוסאיי

מירי החיילים נפצעו כאמור גם שני פעילים חמושים, שהצליחו להימלט מהמקום וטופלו בשטח. כמו כן, נפצעו שלושה אזרחים. אחד מהם נפגע קל כשהיה בתוך ביתו ושניים היו ליד החנויות שבהן עבדו: אשרף טיראווי, בן 24, שנפצע ברגלו הימנית והצליח לברוח מהמקום; מוהנד אל-קטאווי, בן 22, שנפצע בידו כשעמד ליד חלון ביתו – והצליח להגיע לבית החולים רק לאחר שהצבא עזב את המקום; וחוסיין אבו ליל, בן 25, שנפצע באורח קשה מפגיעת כדור בבטנו וזחל לתפוס מחסה בחנות סמוכה. לאחר שהחיילים המשיכו לירות אל תוך החנות שבה הסתתר, הם שיגרו לתוכה רחפן שבאמצעותו בדקו את זהותו. לאחר-מכן, נכנסו חיילים לחנות ואחד מהם ירה באקדח על הקיר שמאחורי חוסיין. לאחר-מכן העלו אותו החיילים על ג'יפ צבאי, והוא פונה למחנה חווארה, כשחיילים מתעללים בו בדרך. במחנה ניתן לו טיפול ראשוני ומשם הוא העובר לבית החולים בילינסון בפתח תקווה, שם נותח ולאחר כמה ימים הועבר להמשך טיפול בבית החולים רפידיא בשכם.

לארא סוואלמה, סטודנטית למשפטים, בת 23, התכוננה לצאת ללימודים כשהחל הירי ברחוב מגוריה. היא נשארה בביתה כדי לא להיפגע, אך זמן קצר לאחר-מכן פרצו אליו חיילים. החיילים כלאו אותה בשירותים למשך כחצי שעה ואז דרש ממנה אחד מהם ללכת לבית אחר ברחוב, השייך למשפחת אבו ג'אבר, ולצלם את הנוכחים בו, ככל הנראה לאחר שהחיילים ראו כתמי דם על המדרגות המובילות אליו. בינתיים השתלטו החיילים על בית משפחתה והשתמשו בחלק מהחלונות כעמדות ירי. סוואלמה אולצה לצאת מהבית יחפה וללכת לבית משפחת ג'אבר, כשהיא מצלמת בווידיאו במכשיר הטלפון שלה. לאחר שדפקה על הדלת ולא נענתה, כיוונו אליה חיילים אחרים שהיו ברחוב את נשקם. לאחר-מכן, היא עוכבה בבית סמוך יחד עם נשים נוספות, בהן בנות משפחת אבו ג'אבר, שטענו בפני החיילים שאין איש בבית משפחתן. החיילים ניסו לכפות על סוואלמה ללכת לבית בשנית, אך היא סירבה. לאחר-מכן הכניסו החיילים לבית רחפן, ולאחר שווידאו שאין בו איש, פרצו אליו וזרעו בו הרס.

אחרי שהחזיקו אותי חצי שעה בשירותים, אחד החיילים קרא לי. הוא הראה לי מסך קטן שבו ראו תמונה של בית שנמצא מול הבית שלי, בית משפחת אבו ג'אבר, והורה לי בערבית ללכת לשם ולצלם את מי שנמצא בבית. אמרתי לו שאני לא רוצה ללכת ושאני לא מכירה אותם, אבל הוא צעק עליי שאני חייבת. המראה שלו היה מפחיד, הוא לבש מסכה שחורה על הפנים ואפשר היה לראות רק את העיניים שלו. הלכתי כשאני רועדת ובוכה.

מתוך עדותה של לארא סוואלמה

קוסאיי א-סרוג'י, צעיר בן 25, עמד גם הוא לצאת מהבית לעבודתו במספרה, אך שמע את הירי וההמולה והחליט להמתין עד שהכוחות יעזבו. הוא הציץ מדי פעם לרחוב כדי לבדוק אם הפשיטה הסתיימה ובאחת הפעמים, כשהציץ החוצה מפתח המרפסת שבקומה השנייה, ירו בו חיילים למוות. הכדורים, שפגעו בראשו ובצווארו, נורו ככל הנראה מחלון בית משפחתה של סוואלמה. הוריו ודודתו, שהיו בדירה, ניסו להזעיק למקום אמבולנס, אך נאמר להם שהמת"ק אישר רק את פינויה של חלימה אבו ליל. גופותו של א-סרוג'י נותרה על רצפת בית משפחתו במשך כשעתיים עד שניתן היה לפנותה לבית החולים.

באותו בוקר ובטרם נודע להם על הפשיטה, יצאו דיאא חשאש והאשם חשאש, חברים וקרובי משפחה, מבתיהם בשכונת אל-חשאשין שבדרום המחנה לרחוב השוק, כדי לאכול שם ביחד ארוחת בוקר. כשהתקרבו למקום ושמעו ירי מסיבי החליטו השניים לסוב על עקבותיהם. הם החלו להתרחק מהמקום מזרחה ברחוב אל-חשאשין, החוצה את המחנה ממזרח למערב, עד שנודע להם מתושבים על נוכחות של ג'יפ צבאי בסמוך. הם המתינו זמן מה, וכשנראה היה שהדרך פנויה המשיכו ללכת מזרחה, אך הספיקו להתקדם רק כמה מטרים, עד שחיילים שיצאו מהג'יפ והתמקמו בבניין בקצה המערבי של הרחוב, ירו לעברם כמה יריות. דיאא נפגע בידו ובבטנו והתמוטט על הקרקע. האשם הצליח למשוך אותו לבית סמוך, שם העניקו לו טיפול ראשוני. לאחר-מכן, מכיוון שהצבא מנע גישת אמבולנסים למקום, פינה אותו בעל אותו בית ברכבו הפרטי לבית החולים, שם נותח ואושפז למשך כשבועיים וחצי. האשם נשאר בבית עד שהכוחות עזבו את המחנה בסביבות השעה 12:30.

הלכתי במחנה עם חברי האשם חשאש, כדי לאכול ארוחת בוקר ברחוב השוק. שמענו ירי מסיבי והתושבים אמרו שיש יחידות מיוחדות של הצבא הישראלי ברחוב השוק, אז התחלנו לחזור בחזרה לשכונה שלנו, שכונת אל-חשאשין [...] אחד התושבים אמר לנו שיש ג'יפ של הצבא בסוף הרחוב שמוביל לבית שלנו. חיכינו כמה דקות, ואז אחרי שהסתכלתי לקצה המערבי של הכביש ולא ראיתי שום דבר, המשכנו ללכת. הספקנו להתקדם רק כמה מטרים, אולי 7-6, ואז שמענו ירי. הרגשתי כאבים חזקים בבטן ונפלתי על הקרקע.

מתוך עדותו של דיאא חשאש

תחקירנית בצלם סלמא א-דבעי גבתה את העדויות;

כרימה א-סרוג'י, בת 59, סיפרה בעדות שמסרה ב-22.12.24 על הירי באחיינה קוסאיי א-סרוג'י בבית המשפחה:

ביום חמישי, בסביבות 10:00 בבוקר, הייתי בבית שלנו באזור השוק באמצע מחנה בלאטה. שמענו ירי כבד קרוב לבית, אז יצאתי לסגור את דלת הבניין שלנו. אני גרה בקומה הראשונה ואחי והמשפחה שלו גרים בקומה השנייה. הסתכלתי מהפתח לרחוב וראיתי שם חיילים ורכב שדומה לאמבולנס, במרחק של בערך 50 מטרים מהבית. סגרתי את הדלת ועליתי לדירה של אחי חאמד, בן 62, בקומה השנייה. הוא היה שם עם אשתו ג'מילה, בת 63, והילדים שלהם שיימאא, בת 23, וקוסאיי, בן 25.

החיילים התפרסו בכל השכונה, והירי נמשך. קוסאיי התלבש והתארגן לצאת לעבודה במספרה שלו ברחוב אל-קודס. הוא אמר לי שהוא לא ילך לעבודה עד שהחיילים יעזבו את השכונה, אבל הוא רצה רק לצאת לראות מה קורה ברחוב. ביקשתי שלא יצא כדי שלא ייפגע והוא הסכים. שתי דקות אחר-כך הוא נעמד ליד הדלת של מרפסת המטבח ופתח אותה. אמרתי לו: ״בבקשה קוסאיי אל תתקרב לדלת, אני מפחדת שתיפגע. באותו רגע שמעתי קול חזק של ירי וראיתי את קוסאיי מנסה לשים את הידיים שלו על האוזניים ונופל על הרצפה. יצא לו דם מהפה, מהאף ומהאוזניים. צרחתי וקראתי לעזרה, אחי הזמין אמבולנס, אבל האמבולנס לא הגיע. בכל פעם כשהתקשרנו לסהר האדום, הם אמרו לנו שהם לא יכולים להגיע. לקוסאיי לא היו שום סימני חיים, הוא נהרג מייד, לא יכולנו לעשות כלום.

הבאתי שמיכה וכיסיתי אותו. חיכינו במשך יותר משעתיים עד שהצבא עזב את האזור, ורק אז החובשים הצליחו להגיע ולפנות אותו לבית החולים. כבר ידענו כמובן שהוא מת. הוא היה בן אדם עם לב טוב, כולם אהבו אותו. הוא היה כמו בן בשבילי, לא רק אחיין. הוא גדל אצלי בבית מאז שהיה ילד. אני מרגישה צער גדול ואובדן כבד. הוא אפילו לא יצא למרפסת, לא התקדם לשם אפילו צעד אחד, רק עמד ליד הדלת. כנראה שמי שירה בו היה על אחד הבניינים הסמוכים – שמעתי שהציבו צלפים על גגות של הרבה בניינים באזור. זה לא הגיוני שהירי היה מהרחוב, כי החיילים לא היו יכולים לראות אותו עומד שם, בקומה השנייה של הבניין שלנו, מלמטה.

קוסאיי נהרג בלי שום סיבה. אם הפשיטה על המחנה הייתה מתחילה קצת יותר מאוחר, קוסאיי כבר היה בעבודה שלו והוא היה עדיין בחיים.

ג'מילה סרוג'י, בת 63 ואם לשישה, סיפרה בעדות שמסרה ב-22.12.24 על הריגתו של בנה:

בסביבות השעה 10:00 בבוקר שמעתי ירי כבד. קוסאיי, הבן שלי התעורר, התקלח והתארגן לצאת למספרה שלו ברחוב אל-קודס. ביקשתי שלא יצא בגלל הירי והוא הבטיח לי.

אחרי זמן קצר, גיסתי שגרה בקומה מתחתינו באה וישבה איתנו במטבח. קוסאיי כל פעם רצה להציץ ולראות אם הצבא עוד ברחוב, כדי לצאת לעבודה, ובכל פעם דודה שלו ביקשה ממנו שיזהר ולא יציץ. ואז הוא ניגש שוב ליציאה למרפסת המטבח, וראיתי אותו נופל על הרצפה כשדם יורד לו מהאף, מהאוזן ומהפה; הוא לא זז ולא הוציא שום מילה. לא הבנתי מה קרה, כי לא שמעתי שום קול, אני לא יודעת איך זה קרה. התחלתי לצרוח ולבכות; בקשתי שיקראו לאמבולנס, למרות שידעתי כבר שהוא מת.

"ישבתי לידו ודיקלמתי פסוקי קוראן, לא יכולתי לעשות שום דבר אחר. כשהם הרגו את הבן שלי, הם עקרו לי את הלב. הוא לא עשה כלום. קוסאיי היה בן טוב, שבדק בכל בוקר שאני בסדר ולקחתי את התרופות שלי. הוא היה אדם עדין וטוב.

חוסיין אבו ליל, בן 25 ואב לתינוק, סיפר בעדות שמסר ב-6.1.24 על פציעתו ומעצרו:

בסביבות 10:00 בבוקר, יצאתי מהחנות שלי, ליד רחוב השוק, להביא לחם ממאפיית אל-קטאווי שבמרחק של בערך ארבעים מטרים מהחנות. בערך באמצע הדרך למאפייה, היה פתאום ירי מסיבי באזור. הרגשתי כאבים עזים בבטן מצד שמאל ובגב ונפלתי על הקרקע.

זחלתי בערך עשרה מטרים לחנות כלי-בית סמוכה, שלא היה בה אף אחד. הירי בחוץ נמשך ואני דיממתי מהגב, לא ידעתי מה לעשות. ניסיתי להזעיק אמבולנס, אבל אמרו לי שהם לא יכולים להגיע בגלל שהצבא מונע מעבר לאזור. חיפשתי משהו כדי לעצור את הדימום ומצאתי כיסויים לכריות מבד. הנחתי אותם על הפצע. בקושי הצלחתי לעמוד בכאבים. רציתי להפעיל לחץ על הפצע כדי לעצור את הדימום ומצאתי חבל, אל לא יכולתי להזיז את יד שמאל, שהייתה רדומה. תפסתי את החבל בשיניים שלי וביד ימין וקשרתי אותו מסביב לפצע. הרגשתי קצת יותר טוב, אבל עדיין חששתי לעבד הכרה. איכשהו הצלחתי להישאר ער.

בערך חמש דקות אחרי שנכנסתי לחנות, החיילים ירו פנימה ירי מאסיבי מאוד והזכוכית של הדלת הקדמית נשברה. נשברו גם כמה כלי זכוכית כמו כוסות וצלחות בחנות. אני חושב שהם ירו 30-20 כדורים, וכולם כוונו לפינה אחת של החנות, כשאני הייתי בפינה אחרת. הייתי בטוח שאני עומד למות. עצמתי עיניים ודקלמתי את "השהאדתיין" (תפילה הנאמרת לפני המוות). שברי זכוכית התפזרו בכל מקום, גם קרוב אליי – אני לא יודע איך לא נפגעתי.

אחרי זה הם הכניסו רחפן לתוך החנות והוא צילם אותי. הם שאלו אותי באמצעות הרחפן איך קוראים לי ועניתי. הרחפן נשאר שם בערך רבע שעה. אחרי שהוא יצא החיילים שוב ירו על החנות עשרות כדורים. ואז הירי פסק.

בשעה 11:30 ראיתי צוות מפנה אישה לאמבולנס. ניסיתי להזמין אמבולנס ומסרתי להם את המיקום המדויק שלי, אבל הם אמרו לי שהתירו להם לפנות רק את ההרוגה ולא אף אחד אחר.

אחרי בערך חצי שעה חמישה חיילים פשטו על העסק. הם צעקו בעברית: "יא מחבל, איפה הנשק". הבנתי אותם כי עבדתי בישראל ואני יודע עברית. אמרתי להם שאני אזרח והרמתי ידיים למעלה. אחד מהם ירה באקדח על הקיר שמאחוריי. שניים מהחיילים העמידו אותי בכוח והובילו אותי ברגל לאחד הג'יפים הצבאיים שעמדו בכניסה לחנות. הם השליכו אותי לתוך הג'יפ ואז 5-4 חיילים עלו עליו. הם כיסו לי את העיניים בבד.

שכבתי על הגב, החיילים הרביצו לי ובעטו בי, כולל בראש בחזה ובפנים. צעקתי וביקשתי טיפול והם צעקו עליי בערבית. אחד מהם איים עליי שיאנסו אותי בבית הכלא, הוא חזר על זה כמה פעמים. ביקשתי מהם מים, הייתי מותש לגמרי, הרגשתי שאני לא מסוגל לנשום ושאני עומד למות. חייל פתח לי את הפה עם האצבעות שלו, והרגשתי שהוא עומד לירוק לי בתוך הפה ואז קיללתי אותו והוא בעט לי בפנים. כאב לי בטירוף.

הג'יפ עצר והחיילים משכו אותי מהג'יפ והשליכו אותי על הקרקע, מאוחר יותר נודע לי שהיינו בחווארה. הרגשתי שהעצמות שלי מתרסקות מעוצמת הנפילה. אחד החיילים חתך את הבגדים שלי וחייל אחר אמר לי בערבית שנפגעתי בעכוז ושיאנסו אותי בכלא. אחרי זמן קצר הגיעה פרמדיקית במדים צבאיים, הורידה לי את כיסוי העיניים ואמרה לי בערבית לא לפחד ושהיא תיקח אותי לטיפול. היא נתנה לי זריקה בצוואר, אני לא יודע מה זה היה. כשהתעוררתי, זה הרגיש כאילו עברו רק חמש דקות, אבל מצאתי את עצמי בבית החולים בילינסון וזה כבר היה אחרי כמה שעות, בשעות הערב. לא הייתי מודע לזמן שעבר. הבנתי שעברתי ניתוח, אמרו לי שכרתו לי את הטחול והכליה.

נשארתי שם עד יום שבת ה-21.12.24 ואז העבירו אותי באמבולנס למעבר קלקיליה ושם העבירו אותי לאמבולנס של הסהר האדום שלקח אותי לבית החולים רפידיא בשכם. נשארתי שם לטיפול עד ל-5.1.25. אני כמובן עדיין במעקב רפואי.

אני עדיין סובל מכאבים בבטן, בחזה ובגב; אני לא מסוגל לישון.

לארא סוואלמה, בת 23, סיפרה בעדות שמסרה ב-7.1.25 על השימוש בה כמגן אנושי במהלך הפשיטה:

בשעה 10:00 בבוקר, בזמן שהתארגנתי כדי ללכת לאוניברסיטה, שמעתי ירי מאסיבי קרוב מאוד לבית. אני גרה בדירה בקומה השלישית ברחוב השוק. פחדתי להסתכל דרך החלון. הייתי בחדר השינה שלי והתכוונתי לרדת לקומה הראשונה, שם גרה המשפחה של בעלי, כששמעתי דיבור בעברית במדרגות. נשארתי במקום עד שפתאום נכנסו לדירה 20-15 חיילים וכיוונו אליי את הנשקים שלהם. אחד מהם איים עליי בערבית שאם אזוז הוא יירה בי. חייל אחר צעק עליי והוביל אותי לשירותים, וגם הוא איים לירות בי אם אעשה איזושהי תנועה. הוא לקח את הטלפון שלי בזמן שחייל אחר נשאר ליד דלת השירותים. מהשירותים יכולתי לראות את החיילים יורים החוצה דרך החלון של המטבח.

אחרי שהחזיקו אותי חצי שעה בשירותים, אחד החיילים קרא לי. הוא הראה לי מסך קטן שבו ראו תמונה של בית שנמצא מול הבית שלי, בית משפחת אבו ג'אבר, והורה לי בערבית ללכת לשם ולצלם את מי שנמצא בבית. אמרתי לו שאני לא רוצה ללכת ושאני לא מכירה אותם, אבל הוא צעק עליי שאני חייבת. המראה שלו היה מפחיד, הוא לבש מסכה שחורה על הפנים ואפשר היה לראות רק את העיניים שלו.

הוא תפס אותי ביד ומשך אותי לכיוון המדרגות, הייתי יחפה ומרוב פחד לא ביקשתי לנעול נעליים. החייל פתח את הטלפון שלי, כיוון את המצלמה לצילום וידיאו, ואז הורה לי ללכת. הלכתי כשאני רועדת ובוכה, דקלמתי את "השהאדתיין" (תפילה שמדקלמים לפני המוות). ברחוב השוק היו שלושה ג'יפים צבאיים, וליד כל ג'יפ היו 3-2 חיילים, פחדתי מאוד שיירו בי.

הלכתי לבית משפחת אבו ג'אבר, מרחק של בערך 100 מטרים, ודפקתי על הדלת אבל לא הייתה תשובה. התרחקתי משם עד שראיתי כמה חיילים בסמטה, במרחק של בערך 20 מטרים מבית משפחת אבו ג'אבר. הם צעקו עליי לזרוק את הטלפון על הקרקע ולהוריד את המעיל וכיוונו עליי לייזר אדום לאזור הפנים. הנחתי את הטלפון על הקרקע והורדתי את המעיל, ואז הם הורו לי להסתובב. אחרי זה אמרו לי ללבוש את המעיל.

אחד החיילים סימן לי להיכנס לבית אחר באותה סמטה, שהיו בו כמה נשים מאותה משפחה. אחרי כמה דקות החייל חזר ואמר לי לחזור לבית אבו ג'אבר, הוא הורה לי לפתוח את הטלפון והעביר אותו למצב של צילום ווידיאו. ניסיתי לומר שאני מפחדת, הוא אמר לי לסמוך עליו ולעזור לו לחסל את כל המחבלים. אמרתי שאני לא רוצה ושאני מפחדת, בכיתי וצעקתי עד שהוא הניח לי. אחרי זמן קצר, הוא חזר שוב ואמר לי שאני צריכה ללכת לצלם. הטלפון היה ביד שלו. שוב בכיתי וצעקתי עד שהוא הלך. זה חזר על עצמו שלוש פעמים.

בזמן שהייתי שם, בסביבות השעה 11:00, ישבתי בכניסה לבית וראיתי פרמדיקים פלסטינים ואמבולנס שפינו אישה על אלונקה. חשבתי כי שהיא התעלפה או משהו כזה, אז הופתעתי כשהבנתי שהיא נהרגה מהירי. אני לא יודעת איך לא ראיתי אותה קודם ברחוב. אחרי זה, בסביבות השעה 11:30, החיילים הביאו כמה נשים מבית אבו ג'אבר ושאלו אותן מי נמצא בבית שלהן; הן אמרו שאין בו אף אחד. החיילים שאלו למה יש דם על המדרגות, והן ענו שהן לא יודעות. בדיעבד שמעתי שהחיילים הכניסו רחפן לבית אבו ג'אבר, ואחרי שווידאו שאין שם אף אחד הם פרצו פנימה.

נשארתי עם שאר הנשים עד שהצבא עזב את המחנה בסביבות השעה 12:00-12:30. אחרי שהחיילים עזבו הלכתי הביתה וראיתי שהבית הפוך לגמרי. היו המון תרמילים של כדורים ליד החלונות במטבח, בסלון ובחדר השינה. היה ברור שהם ירו משם הרבה מאוד, כולל כנראה הירי שפגע בקוסאיי סרוג'י שהיה בבית ממול, בסמוך לבית אבו ג'אבר.

דיאא חשאש, בן 20, סיפר בעדות שמסר ב-15.1.24 על פציעתו מירי במהלך הפשיטה:

בסביבות 10:00 בבוקר, הלכתי במחנה עם חברי האשם חשאש, כדי לאכול ארוחת בוקר ברחוב השוק. שמענו ירי מסיבי והתושבים אמרו שיש יחידות מיוחדות של הצבא הישראלי ברחוב השוק, אז התחלנו לחזור בחזרה לשכונה שלנו, שכונת אל-חשאשין, בחלק הדרומי של המחנה. כשהתקרבנו הביתה, אחד התושבים אמר לנו שיש ג'יפ של הצבא בסוף הרחוב שמוביל לבית שלנו. חיכינו כמה דקות, ואז אחרי שהסתכלתי לקצה המערבי של הכביש ולא ראיתי שום דבר, המשכנו ללכת. הספקנו להתקדם רק כמה מטרים, אולי 7-6, ואז שמענו ירי. הרגשתי כאבים חזקים בבטן ונפלתי על הקרקע. האשם משך אותי לכניסה של אחד הבתים ודפק בדלת. פתחו לנו והוא הכניס אותי פנימה. הוא הרים לי את החולצה וראינו שיש לי פתח גדול בבטן. הם הניחו מגבת על הבטן שלי וניסו להזעיק אמבולנס אבל אמרו להם שהצבא מונע גישה של אמבולנסים.

אחרי בערך חצי שעה, בעל הבית לקח אותי ברכב הפרטי שלו. הוא הדליק את כל הפנסים ונסע מהר. כאב לי מאוד והרגשתי שהבטן שלי בוערת כמו אש, לא הייתי מסוגל לזוז בכלל. הרגשתי שהכל מסתחרר ולא הייתי מסוגל לפקוח את העיניים.

הגעתי לבית החולים, אבל אני לא מצליח לזכור מה קרה שם. התעוררתי במחלקת טיפול נמרץ ואמרו לי שכרתו לי חלק מהמעי הגס. מאוחר יותר הבנתי שהכדור נכנס לי מהגב ויצא מהבטן. אמרו לי גם שיש לי כדור ביד שמאל, למרות שבכלל לא הרגשתי שנפגעתי שם. אומנם ראיתי דם על היד, אבל חשבתי שזה מהבטן. נשארתי בבית החולים במשך שבועיים וחצי, מחציתם בטיפול נמרץ. עד יומיים לפני השחרור לא יכולתי לאכול בכלל, ואז התחלתי לאכול נוזלים ומזון רך. איבדתי המון מהמשקל שלי. עד היום, כמעט חודש אחרי הפציעה, יש לי כאבים כשאני אוכל.

שמו לי גבס על היד, כי הכדור שפגע בה פגע בעצם ויצא. לפני שבוע הורידו לי את הגבס. אני עדיין זקוק לעיסוי רפואי ולא מסוגל לשלוט ביד באופן מלא. אני עושה פיזיותרפיה אחת לארבעה ימים ואני במעקב וצריך לעשות בדיקות עדיין. אני לא יכול עדיין לחזור לעבודה כי עדיין לא החלמתי באופן מלא.

בדיעבד, נודע לנו שהחיילים היו בבניין שבסוף הרחוב שבו התחלנו ללכת, במרחק של 300 מטרים מהמקום שבו היינו. כנראה שהג'יפ שהיה שם קודם הוריד את החיילים והם התמקמו בבניין בן שלוש קומות שמשקיף על כל הרחוב שבו הלכנו.

בתה של חלימה, נאדיה אבו ליל, בת 51, סיפרה על אימה בעדותה שמסרה ב-28.1.25:

באותו יום התעוררתי עם תחושות מוזרות. היה לי סיוט מטריד בלילה ופחדתי שיקרה משהו לאחד מבני המשפחה שלי. בבוקר, כמדי יום, שתיתי תה עם אמא. היא תמיד פינקה אותי, הכינה לי אוכל ושתייה. בבקרים היא נהגה לצאת לפניי כדי לוודא שאין בחוץ צבא, בגלל הפשיטות התכופות על המחנה. כשיצאתי היא הייתה מדקלמת תפילות לשלומי.

באותו יום כשיצאתי היא פתחה לי את הדלת, נפרדה ממני ואמרה שאין כלום ברחוב. היא המשיכה לצפות בי עד שהתרחקתי, היא אף פעם לא סגרה את הדלת עד שנעלמתי משדה הראיה שלה. בסביבות השעה 8:30, התקשרתי אליה כי ראיתי במדיה החברתית שכוחות וכלים צבאיים מתאספים ליד המחנה הצבאי שליד חווארה. הבנתי שכנראה תהיה פלישה ופחדתי. וביקשתי ממנה שלא תצא החוצה והיא הרגיעה אותי ואמרה שלא תצא, ושלא חסר לה דבר.

בסביבות השעה 10:00 שמעתי שיחידות מיוחדות פועלות במחנה. פחדתי והדופק שלי עלה. התקשרתי לאמא, אבל היא לא ענתה. הנחתי שהיא יצאה ושכחה את הטלפון בבית, וחשבתי שאולי בגלל הפעילות של הכוחות היא נתקעה באחת הסמטאות במחנה או נכנסה לאחד הבתים כדי להתגונן. ואז האחים והאחיות שלי התחילו להתקשר אליי ואמרו לי שגם הם לא מצליחים לתפוס את אמא ולא יודעים מה קורה איתה. אלה היו רגעים מפחידים מאוד.

בסוף, אחת האחיות שלי התקשרה והודיעה לי שאמא נהרגה. היא אמרה שפינו לבית החולים רפידיא. צעקתי ובכיתי. לא האמנתי שאמא שלי, האישה המכובדת, החמה, האדם הכי קרוב אליי הלכה. הרגשתי שהזדקנתי פתאום ושאני לבד בעולם. אבא שלי מת לפני שנים, אמא הייתה הדבר הכי טוב שנשאר בחיים שלי. מאז שאיבדתי אותה אין לי תכלית בחיים, אני מרגישה שלשום דבר אין טעם וההעולם נהיה אפל. כשאני חוזרת מהעבודה אני נשארת לבד בבית. אני מתגעגעת לרגעים וארוחות שחלקנו, מסתכלת על הפינה שבה היא אהבה לשבת, על מזרון, על הרצפה - ומתחילה לבכות.

בבוקר אני שותה לבד את התה בבית ריק. אני רואה את אמא כל הזמן בעיני רוחי, בכל פינה בבית. הם לקחו ממני את אמא שלי, אישה עם נשמה מתוקה שכולם אהבו. אני מבקרת בקבר שלה, בוכה ומתפללת לאזור כוחות. בכל מקום שאליו אני מגיעה אנשים מזכירים לי את אמא ואיזה לב טוב היה לה.

עוד על מדיניות הפתיחה באש    
עוד על שימוש במגינים אנושיים     
עוד על היעדר דין וחשבון