כבר יותר מיממה שהצבא פועל במחנה הפליטים ג'נין הצפוף כאילו היה שדה קרב ולא מקום שבו חיים, עובדים, לומדים וחולמים בני אדם.
עד עכשיו דווח על הפצצות מהאוויר ועל כניסת טנקים, נגמ"שים, דחפורים ומאות חיילים למחנה. דווח על לפחות עשרה הרוגים ועל מאות פצועים, חלקם אנוש, ועל קושי לפנותם לאחר שהצבא הרס דרכים בתוך המחנה ואת דרכי הגישה אליו. בתי החולים קורסים ומתקשים להעניק לפצועים שפונו את הטיפול הנדרש. דווח על ניתוק של רשתות המים, החשמל והאינטרנט ועל פגיעה במרכזי טיפול רפואי. ודווח על הרס נרחב של בתי מגורים ורכוש פרטי של התושבים. אלפי אזרחים – ילדים, נשים, גברים וקשישים – נאלצו להימלט מבתיהם, חלקם מבלי לדעת לאן ילכו.
מבחינת ממשלת ישראל, פעולות אלה הן הכרחיות כחלק מ"המאבק בטרור". הנחה זו התקבלה ללא עוררין על ידי כמעט כל הקשת הפוליטית בישראל, שמיהרה להתייצב לימין הממשלה, ועל ידי חלקים נרחבים בקהילה הבינלאומית. אלא שהלחימה במחנה הפליטים אינה מנותקת ממטרותיו של משטר האפרטהייד, הפועל מזה שנים לקידום העליונות היהודית בכל השטח שבין הים לירדן והשליטה הצבאית על הפלסטינים בשטחים הכבושים. הפגיעה הגורפת בזכויות האדם, תוך התעלמות מאנושיותם של הפלסטינים, משקפת את תפיסת עולמו של המשטר.
בניגוד לעמדתם של קובעי המדיניות בדרג המדיני והצבאי, פגיעה מכוונת כה נרחבת באזרחים היא בלתי חוקית וסותרת נורמות מוסריות ואנושיות בסיסיות. ישנם פעולות ומעשים שלמדינה אסור לעשות – אפילו היה מדובר ב"מלחמה בטרור", בוודאי כאשר מדובר בקידום מטרות פוליטיות גזעניות ואלימות.
קובעי המדיניות מסרבים להבחין בין מותר לאסור, בין לגיטימי לנפשע ובין אנושי לאכזרי. עבור הציבור הישראלי, שחלקים נרחבים ממנו לוקחים חלק בחודשים האחרונים במאבק נגד מהלכי הממשלה המבקשים לפגוע בזכויותיהם, זוהי הזדמנות להתנגד לפגיעה של אותה ממשלה בזכויות האדם ברגעים אלו ממש. לקהילה הבינלאומית יש חובה להציב לישראל גבולות ולפעול בנחישות להפסקת ההתקפה הישראלית במחנה הפליטים ג'נין.
