9.5.05
חיילים היכו פלסטיני בן 88 במטע הזיתים שלו ליד טול כרם
"החייל שדיבר איתי ושני חיילים אחרים
זרקו אותי על האדמה. הם בעטו בי
בגב והיכו אותי", מוחמד קשוע, בן 88.
תצלום: בצלם
ב-29.3.05, בעת שעבד במטע הזיתים שלו שמע מוחמד קשוע, בן 88, תושב הכפר עלאר, קול שקורא לו. "הסתכלתי לאחור וראיתי קבוצה של בערך 12 חיילים", הוא סיפר לבצלם. אחד החיילים שאל אותו למעשיו במקום. "עניתי לו שאני עובד באדמה שלי ושאני מנכש את העשבים... הוא אמר שעכשיו לא עונת המסיק ושאל למה אני שם. עניתי לו שזאת האדמה שלי ושאני מגיע לכאן כדי לעבוד בה. החייל אמר לי שאני שקרן ושבאתי כדי לתת אוכל למבוקשים. אמרתי לו שאני לא מכיר מבוקשים, אני בן תשעים, אני לא מכיר אף אחד ובלי החמור שלי אני בכלל לא יכול להגיע לאדמה...
"החייל השפיל אותי שוב ואמר 'אתם הזקנים שקרנים'. אמרתי לו שאני בן תשעים שנה ואני לא משקר לשום אדם, יהודי או ערבי... אחר כך החייל שאל אותי אם יש לי תעודת זהות... נתתי לו את התעודה, הוא הסתכל עליה ואמר 'נכון שאתה בן תשעים, אבל אתה חצוף. איש חצוף...' ואז הוא נתן לי אגרוף בחזה.
"אמרתי לו 'אל תכה אותי בחזה. אני חולה וזקן. אני לא יכול לעמוד במכות'. שאלתי אותו 'למה אתה מכה אותי? אני מאיים עליך ובגלל זה אתה מתקיף אותי?'. אמרתי לו שאני רוצה לדבר עם הקצין האחראי... החייל שדיבר איתי ושני חיילים אחרים זרקו אותי על האדמה. הם בעטו בי בגב והיכו אותי.
"שאלתי את שלושת החיילים למה הם מכים איש זקן. החוק בכל המדינות קובע שלא מכים זקנים, נשים וילדים. אחד החיילים אמר לי שאני חצוף ושאני עושה את עצמי כאילו אני מבין בחוקים ואז הוא היכה אותי עם קת הרובה שלו, על הראש מאחור. התמוטטתי ואיבדתי את ההכרה. התעוררתי אחרי ארבעים דקות בערך וראיתי שיורד לי דם מהראש. הדם נזל על הגוף שלי. הרגשתי סחרחורת וכאב לי בעיקר בגב, בחזה, בראש ובירך שמאל. כשהתעשתי אף אחד מהחיילים, אלה שתקפו אותי או האחרים, לא היה לידי. ראיתי רק את החמור שלי. הוא עמד ואכל את העשבים שעקרתי."
קשוע חזר לביתו עם החמור, משם הועבר באמבולנס לבית החולים בטול כרם, שם קיבל טיפול רפואי ומאוחר יותר שוחרר לביתו.
ילדי מתנחלים בחברון פצעו פלסטינית בראשה
בשל חסימות הצבא וההתנחלות הסמוכה
נאלצים ילדי משפחת שרבאתי לטפס על
גגות כדי להגיע הביתה. תצלום: בצלם
ב-2.4.05 הבחינה בהיג'ה שרבאתי, תושבת חברון, בשני מוטות ברזל חודרים דרך לוחות העץ שהניחו בני משפחתה מחוץ לחלונות ביתם, כדי להגן על הזגוגיות מפני אנשי ההתנחלות הסמוכה. "הבנתי שהמתנחלים משחילים את המוטות דרך הרווחים כדי לשבור את החלונות", סיפרה לבצלם. "יצאתי מייד וצעקתי לחייל שעל הגג שלנו. כשיצאתי ראיתי בערך עשרה מהילדים של המתנחלים, בני שש עד 12. הילדים התחילו לזרוק עליי אבנים. שלוש אבנים פגעו בי בחזה, בשוק השמאלית ובחלק האחורי של הראש. צעקתי שוב לחייל על הגג והוא צחק..."
שרבאתי פונתה לבית החולים "עאליה" בעיר, פצעיה נתפרו, והיא שוחררה באותו ערב. כשחזרה לביתה מצאה שישה חלונות מנופצים.
ארבעה ימים קודם לכן ליווה איש בצלם את ילדיה של שרבאתי בדרך הפתלתלה בה הם נאלצים לעבור כדי להגיע לביתם, בשל חסימות הצבא וההתנחלות היהודית הסמוכה. דקות לאחר שעזב את המקום החלו כמה מילדי ההתנחלות ליידות אבנים על בית המשפחה.
בהיג'ה שרבאתי, סיפרה מאוחר יותר לבצלם: "שמעתי זכוכית נשברת בחדר הילדים... צעקתי לחייל, שמוצב בדרך כלל על הגג שלנו, שיעשה משהו לעצור את המתנחלים. ראיתי יותר מעשרה ילדים זורקים אבנים מתוך שטח ההתנחלות, ממקום גבוה יותר מהבית שלנו... החייל צחק והורה לי להיכנס לתוך הבית..."
כלא עזה: עדויות וידאו באתר בצלם
בחודש מארס פרסמו בצלם והמוקד להגנת הפרט דו"ח הסוקר את הגבלות התנועה הקשות אותן הטילה ישראל על תושבי רצועת עזה בארבע וחצי השנים האחרונות. בדו"ח נקבע כי הגבלות אלה הידקו את טבעת החנק שנכפתה על הרצועה עוד קודם לכן, עד כדי הפיכתו של השטח למעין כלא ענק.
בצלם מפרסם ארבע עדויות וידאו שממחישות את החיים תחת עול המצור על הרצועה.
הצבא מונע מחקלאים לעבד את אדמותיהם בצידו המערבי של מכשול ההפרדה
שער במכשול ההפרדה בצפון הגדה
המערבית. תצלום: בצלם
מדינת ישראל הציגה את השערים שהוקמו לאורך מכשול ההפרדה כפתרון לפגיעה שהוא יצר במרקם החיים של הפלסטינים. בפועל לא מהווים השערים פיתרון לפגיעה זו. רבים מהשערים אינם נפתחים באופן קבוע, והמעבר באלה שכן נפתחים כלל אינו מובן מאליו.
מאז שהוקם המכשול על אדמותיהם נאלצים חקלאי העיירה קפין, בצפון הגדה, לחצות שער כדי להגיע לאדמותיהם שנמצאות ממערב לו. חלקות אדמה אלה נמצאות בשטח הגדה המערבית, בסמוך לקו הירוק. אולם, בחודש אוקטובר 2004, לאחר סיומה של עונת מסיק הזיתים, סגר הצבא את השער ומזה כחצי שנה לא פתח אותו.
לאחר שפנו חלק מחקלאי העיירה למנהלת התאום והקישור, התיר להם בחודש פברואר הצבא לעבד את אדמותיהם לתקופה קצובה של שלושה שבועות, ובלבד שיחצו את מכשול ההפרדה דווקא דרך שער "ריחן" המרוחק כמה קילומטרים מהעיירה.
אולם, שלושת השבועות היו ללא יותר מיום. למחרת יציאתם של חקלאי קפין בשער המרוחק ביטל הצבא באופן גורף ומיידי את ההיתר שניתן לחקלאים. במכתב מהמינהל האזרחי לבצלם הוסבר הביטול בכך "שנתפסו מספר תושבי קפין השוהים באופן בלתי חוקי בישראל".
ביטול ההיתר להשתמש בשער החלופי, שמלכתחילה ניתן לתקופה קצרה בלבד, הוא בבחינת ענישה קולקטיבית אסורה. סגירת שער "קפין" לתקופה ממושכת כל-כך פוגעת קשות בחופש התנועה של החקלאים, בזכותם לעשות שימוש בקניינם ובפרנסתם שלהם ושל בני משפחותיהם.
|
I |
I |
I |
I |