4.4.05
דו"ח "כלא עזה": ישראל תישא באחריות למדיניות החנק גם לאחר ההתנתקות
פלסטינים ממתינים לקרובי משפחתם
במסוף רפיח. תצלום: רויטרס
בצלם והמוקד להגנת הפרט מפרסמים דו"ח חדש, "כלא עזה", שמתעד את ההפרה המתמשכת של זכויות האדם ושל המשפט הבינלאומי הכרוכה בהגבלות שישראל מטילה על תנועתם של אנשים וסחורות מרצועת עזה ואליה. הדו"ח מתריע מפני מגמת ההתנערות של הממשלה מאחריותה לפלסטינים תושבי הרצועה בעידן שלאחר ההתנתקות.
ישראל מתייחסת לרבות מזכויות האדם הבסיסיות - בהן הזכות לחופש תנועה, לחיי משפחה, לבריאות, לחינוך ולעבודה - כאל "מחוות הומניטאריות" שהיא מעניקה לתושבי עזה ושוללת מהם כרצונה. משטר ההפרדה בין עזה לעולם קורע פלסטינים רבים ממשפחותיהם, ואף מפריד בין בני זוג. לפלסטינים תושבי ישראל או הגדה המערבית קל יותר לבקר בן משפחה במאסר מאשר קרוב שחי ברצועה.
הדו"ח מדגים כיצד כמעט כל ההגבלות על חופש התנועה מעזה ואליה מוטלות על סמך קריטריונים גורפים, מבלי לבחון מהי הסכנה שנשקפת כביכול מכל אדם ואדם, מהו היקף הפגיעה בו כתוצאה מהאיסור על תנועתו והאם ישנן חלופות שפגיעתן בו פחותה. לא פעם, בעקבות התערבותם של ארגונים לזכויות האדם, חוזרת בה ישראל מהגבלות שהטילה על תנועתו של אדם מסוים, כדי להימנע מהתמודדות משפטית מביכה.
בארבע השנים האחרונות הגיע מצבם הכלכלי של תושבי עזה לשפל חסר תקדים. מרביתם, למעלה ממליון בני אדם, חיים מתחת לקו העוני, וכמעט רבע מהתושבים אינם מגיעים לקו ההישרדות גם לאחר קבלת סיוע בינלאומי.
בדו"ח מובא ניתוח משפטי שמראה כיצד בניגוד לטענת הממשלה תמשיך ישראל לשאת באחריות המשפטית להפרת זכויותיהם של תושבי רצועת עזה גם לאחר יישומה של תכנית ההתנתקות.
ישראל גירשה פלסטיני לעזה; מנעה מתושב לצאת מהרצועה לניתוח
רנדה סמאכ. תצלום: בצלם
בשנת 2000, ערב פרוץ האינתיפאדה, עזבה משפחת סמאכ את רצועת עזה ועברה לגור בכפר זיתא, מצפון לטול כרם. ישראל סירבה לאשר את שינוי כתובת המגורים של אב המשפחה, נידאל סמאכ, וב-2003 גירשה אותו לרצועת עזה. סמאכ "נכלא" ברצועה ומאז לא פגשו אותו אשתו וילדיו.
בעדותה, המובאת בדו"ח "כלא עזה", סיפרה אישתו, רנדה סאמכ: "התחלתי להגיש בקשות לאישור כניסה לרצועת עזה. הגשתי ארבע בקשות במשרד הקישור הפלסטיני... הישראלים דחו את כל הבקשות... המצב שלנו רע מאוד... כדי להאכיל את הילדים אני נאלצת לקבץ נדבות... כי גם אני וגם בעלי לא עובדים... בעלי תקוע בעזה. הוא מתקשר אלי פעמיים ביום. אני לא יודעת כמה זמן נצטרך לסבול עד שייתנו לנו להיות ביחד."
בדו"ח מובאת גם עדותו של מוחמד נסאר, סטודנט בן 21, תושב בית לאהיה שברצועה. נסאר סובל מטחורים וזקוק לניתוח שלא ניתן לבצעו בעזה.
ב-2003, לאחר שנקבעה לו פגישה בבית החולים "תל השומר", ביקש נסאר מספר פעמים היתר כניסה לישראל, אולם נדחה בכל פעם מחדש. "החלטתי לנסות לנסוע למצרים כדי לעבור שם את הטיפול", הוא מספר. כשהגיע למעבר רפיח, הועבר שמו לצד הישראלי ולמחרת נודע לו שישראל מגדירה אותו "מנוע ביטחוני". "הסתכלתי על הרשימה... וראיתי שסימנו איקס אדום על השם שלי ועל שמות אחרים. באותו יום פניתי למשרד לעניינים אזרחיים בעזה והודעתי להם שדחו את הבקשה שלי בעילה ביטחונית. מהמשרד אמרו לי שיכול להיות שזו טעות... הגעתי שוב למעבר רפיח והגשתי בקשה במשרד הקישור האזרחי. גם הפעם הבקשה שלי נדחתה. במשרד הקישור המליצו לי לפנות בעניין הזה לארגונים ישראלים לזכויות האדם או לעורך דין ישראלי."
שוטרים היכו פועל בניין בניסיון לכפות עליו להתחייב שלא יכנס עוד לישראל
"הם נתנו לי אגרופים
בפנים וירד לי דם מהאף
ומהפה. מרוב כאב, הרגשתי
שהדם יוצא לי מהאוזניים"
זכריה בראקעה
זכריה בראקעה, בן 28, נשוי ואב לארבעה ילדים, הוא פועל בניין, תושב מחנה הפליטים אל-עאידה שבמחוז בית-לחם. ב-15.2.05, לאחר שהגיע לעבוד בירושלים, עצרו אותו שוטרי מג"ב ולאחר שהתברר שאין לו היתר שהייה בישראל הובילו אותו לתחנת משטרה בעיר. לאחר שנחקר נדרש בראקעה לחתום על כתב התחייבות שלא להיכנס לישראל. בראקעה סירב.
בעדותו לבצלם סיפר בראקעה כי החוקר "אמר לי שאם אני לא אחתום, הם יעצרו אותי לשלושה חודשים... התווכחתי עם החוקר והויכוח התלהט. הוא התחיל לקלל אותי ואני קיללתי אותו בחזרה. הוא התעצבן ויצא בכעס מהחדר. אחרי שהוא יצא, נכנסו לחדר שני שוטרים במדים... הם הוציאו אותי והעבירו אותי לחדר ריק, בלי רהיטים. הם לא שאלו אותי כלום וישר התחילו לבעוט בי ולהכות אותי בצוואר ובגב. הייתי על הרצפה כל הזמן, וניסיתי להגן על הפנים שלי עם הידיים. הם היכו אותי עשר דקות או רבע שעה והרגשתי שכל הגוף שלי נשבר. כשהם הפסיקו, הם קשרו את הידיים שלי באזיקים מפלסטיק, גררו אותי על הרצפה והכניסו אותי לחדר החקירות. החוקר היה שם ואמר לי 'מה אתה חושב, הפעם תחתום על הטפסים בלי להתפלסף איתי?' סירבתי לחתום..."
בראקעה נלקח לחדר אחר שם עמד לבד כחצי שעה עד שהושב לחדר החקירות. "הייתי עייף וכאב לי הצוואר והגב", הוא סיפר, "אחרי עשרים דקות בערך, שני שוטרים חדשים הוציאו אותי מהתחנה והכניסו אותי למכונית". בראקעה נלקח לתחנת המעצר "עציון", שבמחוז בית לחם, שם עוכב במשך כשעה וחצי עד שנלקח לחדר חקירות, שם נגבתה עדותו כשהוא כבול באזיקי פלסטיק. גם בתום החקירה הזאת דרש ממנו השוטר לחתום על כתב התחייבות שלא להיכנס לישראל. "סירבתי לחתום והשוטר התחיל לקלל אותי", הוא מספר בעדותו. "נכנסו שלושה שוטרים. הם היו גדולים. אחד מהם אמר 'הוא לא רוצה לחתום. הוא ייראה מה הוא יקבל' ומיד שלושתם התנפלו עלי והתחילו להכות אותי ולבעוט בי בכל הגוף, בעיקר בגב וברגליים. היו להם נעליים צבאיות כבדות והבעיטות כאבו. הרגשתי שכל העצמות בגב שלי נשברות. הם נתנו לי אגרופים בפנים וירד לי דם מהאף ומהפה. מרוב כאב, הרגשתי שהדם יוצא לי מהאוזניים. הם היכו אותי בערך חצי שעה רצוף ואז יצאו מהחדר. שוטר אחר נכנס, עזר לי לקום מהרצפה ולקח אותי לחדר עם כיור. רחצתי את הפנים שלי והמשיך לרדת לי הרבה דם מהאף ומהפה. אחר כך, השוטר לקח אותי למסדרון והתיישבתי על אחד הכיסאות. כאב לי מאוד בכל הגוף."
אחרי כשעתיים הוחזר בראקעה לחדר החקירות. "ישב בו אותו חוקר", הוא סיפר בעדותו, "הוא אמר לי 'אתה לא רוצה לחתום על ההתחייבות ולסיים עם המכות והכאבים?' סירבתי לחתום והחוקר עזב אותי..." אחרי כרבע שעה שחררו החוקרים את בראקעה מבלי שחתם על כתב ההתחייבות.
"אחרי כ-500 מטרים הפסקתי לרוץ והתחלתי ללכת. אני לא יודע איך הצלחתי ללכת עם הכאבים ברגליים ובגב. הלכתי עד לצומת בית פג'אר... בצומת עברה מכונית עם לוחית זיהוי פלסטינית... היא עצרה לידי והנהג ירד ממנה. כשהוא ראה את המצב שלי, הוא הביא בקבוק מים מהמכונית, עזר לי לרחוץ את הפנים והסיע אותי לאל-ח'דר. הלכתי ברגל דרך מחסומי העפר שבין אל-ח'דר ובית לחם ולקחתי מונית למחנה הפליטים עאידה. מיד כשנכנסתי לבית, התמוטטתי ואיבדתי את ההכרה. התעוררתי בבית-החולים הממשלתי בבית ג'אלא."
|
I |
I |
I |
I |