שוטרים היכו את זכריה בראקעה בניסיון לכפות עליו לחתום על התחייבות שלא ייכנס שוב לישראל, פברואר 2005

זכריה בראקעה, אב לארבעה

בשלוש השנים האחרונות אני עובד בכל מיני עבודות, בעיקר בבניין, אצל ערבים בבית צפאפא. אני עוד לא בן שלושים ולא יכול לקבל אישור כניסה לישראל, למרות שהגשתי כמה בקשות בעציון. כל הבקשות שלי נדחו בעילות ביטחונית, שלא פורטו. ביום שלישי, 15.2.05, יצאתי מהבית שלי במחנה הפליטים עאידה, בערך ב-6:00 כמו שאני יוצא כל יום. הלכתי בערך עשרים דקות לאזור דיר א-טנטור, דרך קובת רחל [קבר רחל] עד לאדמות של מנזר טנטור. קפצתי מעל הגדר לתוך האדמות של המנזר והלכתי עד לשער שיוצא לכיוון בית צפאפא [שבדרום ירושלים]. הלכתי לכפר וכשהגעתי למרכז, ראיתי פתאום שני שוטרים של משמר הגבול. הם הגיעו ברגל וזיהיתי אותם לפי המדים שהיו בצבע ירוק כהה. שני השוטרים עמדו מולי, פנים אל פנים והורו לי לתת להם את תעודת הזהות שלי. נתתי את התעודה לאחד השוטרים ושמעתי את השוטר השני מדבר במכשיר הקשר בעברית. אני מבין קצת עברית והבנתי שהוא אומר שהוא תפס פועל פלסטיני ושהוא יתפוס עוד פועלים. עמדתי עם השוטרים על הכביש במשך כעשרים דקות. בזמן שעמדנו שם הם תפסו בערך שלושים פועלים שהלכו על אותו כביש, בדרך לעבודה בבית צפאפא. שני השוטרים עצרו אותם ולקחו מהם את תעודות הזהות.

אחרי כעשרים דקות, הגיעה לכביש מכונית מיצובישי בצבע ירוק צבאי עם לוחית זיהוי אדומה. שני שוטרים במדים בצבע בז' ירדו ממנה. אני מכיר אותם כמשטרה צבאית. אני רואה אותם הרבה בבית צפאפא ולמדתי לזהות אותם. הם בדקו את תעודות הזהות של כולנו. לי ולעוד פועל היה זקן ושני השוטרים האלה נעצו בנו מבטים. רק אותי הם שאלו אם יש לי אישור. אמרתי להם שאין לי אישור, כמו ליתר הפועלים שהם עצרו. הם הורו לי לעלות למכונית ולשבת במושב האחורי. שמעתי את שני השוטרים ממשמר הגבול מורים לפועלים האחרים ללכת למחסום 300 כדי לקבל בחזרה את התעודות שלהם מהחיילים שבמחסום. עליתי למושב האחורי ושני השוטרים עם המדים בצבע בז' התיישבו במושב הקדמי. נסענו למחסום 300.

השוטרים הורידו אותי בכביש שעליו נמצא המחסום וראיתי שם עוד כמאה פועלים עצורים. חיכיתי עם הפועלים על הכביש בערך חצי שעה, עד שאחד מהשוטרים שהביאו אותי לשם, הורה לי לעלות שוב לאותה מכונית. עליתי, ושני השוטרים לקחו אותי למגרש הרוסים. הם הכניסו אותי לחצר של מגרש הרוסים ונכנסו לבניין. אחרי כחצי שעה הגיעו לחצר קצין צבא, חייל ואותם שני שוטרים. שמעתי אותם מדברים על זה שאין לי בעיה במגרש הרוסים ושהבעיה שלי לא קשורה אליהם. שני השוטרים לקחו אותי מהחצר, העלו אותי לאותה מכונית ולקחו אותי לתחנת המשטרה בתלפיות.

הם הכניסו אותי לתחנה ולקחו אותי לחדר שבו היה חוקר משטרה. הוא שאל אותי אם יש לי אישור ואמרתי לו שאין לי. הוא אמר לי לספר לו מה קרה לי וסיפרתי לו כל מה שקרה לי מאז שיצאתי מהבית באותו בוקר. הוא רשם את מה שאמרתי וכשסיימתי, הוא אמר לי לחתום על העדות שלי. חתמתי בלי בעיות ואז הוא אמר לי לחתום על טופס התחייבות שאני לא אכנס לישראל פעם נוספת ועל עוד טופס שאומר שאם יתפסו אותי שוב בישראל, אני אשלם קנס של 5,000 שקל. סירבתי לחתום על שני הטפסים והוא אמר לי שאם אני לא אחתום, הם יעצרו אותי לשלושה חודשים. לא הסכמתי לחתום כי לפני שנה, חתמתי על טופס ערבות כזה וכשבאתי אחר כך לקישור בעציון כדי לבקש אישור עבודה, הם אמרו לי שהתחייבתי לא להיכנס לישראל ושאסור לי אפילו להגיע לעציון. הם אמרו שאם אני אגיע עוד פעם לעציון הם יעצרו אותי ולא יתנו לי לחזור הביתה. בפעם הזאת גם אמרו לי שעד גיל שלושים אין סיכוי שאני אקבל אישור עבודה. בגלל זה סירבתי לחתום על הטפסים שהחוקר נתן לי בתלפיות.

התווכחתי עם החוקר והויכוח התלהט. הוא התחיל לקלל אותי ואני קיללתי אותו בחזרה. הוא התעצבן ויצא בכעס מהחדר. אחרי שהוא יצא, נכנסו לחדר שני שוטרים במדים. הם היו גבוהים, בעלי גוון עור בהיר והיו קירחים בחלק הקדמי של הראש. הם נראו באמצע שנות השלושים לחייהם ושניהם היו שמנים. הם הוציאו אותי מהחדר והעבירו אותי לחדר ריק, בלי רהיטים. הם לא שאלו אותי כלום וישר התחילו לבעוט בי ולהכות אותי בצוואר ובגב. הייתי על הרצפה כל הזמן, וניסיתי להגן על הפנים שלי עם הידיים. הם היכו אותי עשר דקות או רבע שעה והרגשתי שכל הגוף שלי נשבר. כשהם הפסיקו, הם קשרו את הידיים שלי באזיקים מפלסטיק, גררו אותי על הרצפה והכניסו אותי לחדר החקירות. החוקר היה שם ואמר לי: "מה אתה חושב, הפעם תחתום על הטפסים בלי להתפלסף איתי?". סירבתי לחתום והחוקר קרא לשוטר אחר, לא אחד מהשניים שהיכו אותי.

השוטר הזה לקח אותי לחדר ריק ועזב את החדר. חיכיתי שיגיעו שני השוטרים שהיכו אותי קודם, אבל אחרי שעמדתי לבד בחדר בערך חצי שעה, הגיע שוטר והחזיר אותי שוב לחדר החקירות. הייתי עייף וכאב לי הצוואר והגב. אותו חוקר היה בחדר והפעם הוא לא דיבר איתי. ישבתי על כסא והחוקר עבד על המחשב בלי להסתכל עלי ובלי לדבר איתי. אחרי עשרים דקות בערך, שני שוטרים חדשים הוציאו אותי מהתחנה והכניסו אותי למכונית צבאית. הם נסעו איתי לתחנת המעצר בעציון.

כשהגעתי לעציון שמעתי את הקריאה לתפילת הצהריים. שני השוטרים הורידו אותי מהמכונית והכניסו אותי פנימה למסדרון ארוך. הם אמרו לי לחכות בסוף המסדרון ונכנסו לאחד החדרים. נשארתי שם כשעה וחצי, עמדתי וחיכיתי. אף אחד לא בא אלי או דיבר איתי. אחר כך, הגיע שוטר ולקח אותי לחדר. הוא גבה ממני עדות. סיפרתי לו כל מה שקרה לי וחתמתי על העדות. אחרי שחתמתי השוטר אמר לי לחתום על טופס ההתחייבות שלא להיכנס לישראל, ואיים שאחרת יעצרו אותי לשלושה חודשים. הוא אמר שהחתימה היא דבר שגרתי. סירבתי לחתום והשוטר התחיל לקלל אותי. הוא עזב את החדר ואז נכנס לחדר שוטר אחר ולקח אותי לחדר אחר. הייתי עדיין כבול באזיקים מפלסטיק.

השוטר עזב את החדר ואחריו נכנסו שלושה שוטרים. הם היו גדולים. אחד מהם אמר: "הוא לא רוצה לחתום. הוא ייראה מה הוא יקבל" ומיד שלושתם התנפלו עלי והתחילו להכות אותי ולבעוט בי בכל הגוף, בעיקר בגב וברגליים. היו להם נעליים צבאיות כבדות והבעיטות כאבו. הרגשתי שכל העצמות בגב שלי נשברו. הם נתנו לי אגרופים בפנים וירד לי דם מהאף ומהפה. מרוב כאב, הרגשתי שהדם יוצא לי מהאוזניים. הם היכו אותי בערך חצי שעה רצוף ואז יצאו מהחדר. שוטר אחר נכנס, עזר לי לקום מהרצפה ולקח אותי לחדר עם כיור. רחצתי את הפנים שלי והמשיך לרדת לי הרבה דם מהאף ומהפה. אחר כך, השוטר לקח אותי למסדרון והתיישבתי על אחד המושבים. כאב לי מאוד בכל הגוף. ישבתי ככה כמעט שעתיים, לא יכולתי לזוז מרוב עייפות וכאבים.

אחרי כשעתיים, הגיע שוטר והכניס אותי לחדר. ישב בו אותו חוקר. הוא אמר לי: "אתה לא רוצה לחתום על ההתחייבות ולסיים עם המכות והכאבים?". סירבתי לחתום והחוקר עזב אותי והתחיל לעבוד על מחשב שהיה מולו. ישבתי שם כרבע שעה והייתי בטוח שבקרוב אני אקבל שוב מכות. המחשבה הזאת עשתה לי צמרמורת וזה הגביר את הכאב. הדקות האלה היו מאוד ארוכות. אחר כך, החוקר קרא לאחד השוטרים, נתן לו תעודת הזהות שלי ואמר לו שיוציא אותי החוצה. השוטר הוציא אותי מחדר החקירות, התיר את האזיקים, לקח אותי לשער החיצוני, נתן לי את תעודת הזהות ואמר לי לחזור הביתה. הייתי המום כי לא חשבתי שהם יעזבו אותי לפני שאני אחתום על ההתחייבות. כשהשוטר אמר לי ללכת, התחלתי לרוץ. רציתי להתרחק מעציון כי פחדתי שהם ישנו את דעתם, יחזירו אותי לשם ויכו אותי.

אחרי כ-500 מטרים הפסקתי לרוץ והתחלתי ללכת. אני לא יודע איך הצלחתי ללכת עם הכאבים ברגליים ובגב. הלכתי עד לצומת בית פג'אר, שנמצא כקילומטר וחצי בקו אווירי מהמחנה בעציון. בצומת עברה מכונית עם לוחית זיהוי פלסטינית. היא עצרה לידי והנהג ירד ממנה. כשהוא ראה את המצב שלי, הוא הביא בקבוק מים מהמכונית, עזר לי לרחוץ את הפנים והסיע אותי לאל-ח'דר. הלכתי ברגל דרך מחסומי העפר שבין אל-ח'דר ובית לחם ולקחתי מונית למחנה הפליטים עאידה. מיד כשנכנסתי לבית, התמוטטתי ואיבדתי את ההכרה. התעוררתי בבית-החולים הממשלתי בבית ג'אלא.

זכריה יוסף מוסלם בראקעה, בן 28, נשוי ואב לארבעה ילדים הוא פועל בניין תושב מחנה הפליטים אל-עאידה שבמחוז בית-לחם. את עדותו גבתה סוהא זיד, בביתו, ב-27.2.05.