המינהל האזרחי מונע מרנדה סמאכ וילדיה לחיות עם בעלה ואבי הילדים

רנדה סמאכ, בת 29

באביב של שנת 2000 עברתי עם בעלי נידאל מוחמד מחמוד סמאכ והילדים שלנו מרצועת עזה לזיתא שמצפון לטול-כרם. עברנו בתקווה שתנאי החיים שלנו ותנאי העבודה של בעלי יהיו קלים וטובים יותר. בעלי רצה להיכנס לישראל, ויותר קל לעשות זאת מהגדה המערבית. שכרנו דירה בלב הכפר זיתא צפונית לעיר טול-כרם. אחרי שהתמקמנו, אני ובעלי הגשנו בקשה לשינוי הכתובת שלנו מרצועת עזה לאיזור טול-כרם. השלטונות הישראליים אישרו את הבקשה שלי, אבל דחו את בקשת בעלי. בחודש דצמבר 2003 בעלי נכנס לישראל כדי לעבוד ונעצר בגלל שלא היה לו היתר כניסה. החזיקו אותו שלושה חודשים וכששיחררו אותו גרשו אותו מבית הסוהר ישר לרצועת עזה, בגלל שתעודת הזהות שלו הוצאה בעזה.

רנדה סמאכ ואחד מילדיה. צילום: עבד אל-כרים א-סעדי, בצלם.

הייתי בטוחה שבמצב הנוכחי לא ירשו לבעלי לחזור לגדה המערבית ולכן התחלתי להגיש בקשות לאישור כניסה לרצועת עזה. הגשתי ארבע בקשות במשרד הקישור הפלסטיני: באפריל 2004, במאי 2004, ביולי 2004 ופעם אחרונה בספטמבר 2004. כל הבקשות נדחו על-ידי הישראלים. אני מתכוונת להמשיך להגיש בקשות כדי לקבל אישור כניסה לעזה לי ולילדים שלי. המצב שלנו רע מאוד. לפעמים אנחנו לא מוצאים אגורה אחת בבית כדי לקנות אוכל. כדי להאכיל את הילדים אני נאלצת לקבץ נדבות ולבקש צדקה מאנשים שמצבם יותר טוב משלי ומשכנים, כי גם אני וגם בעלי לא עובדים. אני לא יודעת מה הייתי עושה בלי העזרה הזאת ואיך הייתי שולחת את חמשת הבנות שלי לבית הספר וקונה להן בגדים. בעלי תקוע בעזה. הוא מתקשר אלי פעמיים ביום. אני לא יודעת כמה זמן נצטרך לסבול עד שייתנו לנו להתאחד.

רנדה חוסני עלי סמאכ, בת 29, היא עקרת בית תושבת זיתא שבמחוז טול-כרם. את עדותה גבה עבד אל-כרים סעדי בביתה, ב-29.9.04.