השב"כ הפעיל לחץ על פלסטיני שביקש רישיון עבודה בישראל וניסה לכפות עליו לשתף פעולה

מוחמד אבו חשיש, בן 32

עד שנת 2000 עבדתי בחקלאות בתוך הקו הירוק. בסוף שנת 2000 פג התוקף של היתר העבודה שלי ושל הכרטיס המגנטי והגעתי לאיזור התעשייה ארז כדי להאריך את התוקף שלהם.

יצאתי מהבית שלי בשעה שלוש לפנות בוקר לכיוון מתחם המנהל האזרחי, ממזרח למחנה הפליטים ג'באליא ומשם המשטרה הפלסטינית העבירה אותי ואת הפועלים האחרים לאיזור הביטחוני הפלסטיני בארז. המשטרה הפלסטינית העמידה אותנו בתור ארוך בכניסה לצד הישראלי. בשעה תשע בבוקר חייל ישראלי פתח את שער הברזל והתושבים התחילו לזרום לכיוון הצד הישראלי. כשהגענו לשער החיצוני, חייל ישראלי קרא אלינו ברמקול: "חשוף את בטנך". כל הפועלים, ואני בתוכם, הרימו את הבגדים שלהם וחשפו את הבטן והחזה, חלצו את הנעליים, החזיקו את הנעליים בידיים וקיפלו את המכנסיים עד הירך, לפי ההוראות של החיילים הישראלים. אחר כך הורו לנו החיילים לעבור דרך מכשיר בדיקה אלקטרוני, ואחרי שעברנו דרכו, חייל לקח את תעודות הזהות מכולנו. אז הורו לכולנו לעלות לאוטובוסים ישראליים כשהם מכוונים את הנשק שלהם עלינו. נסענו באוטובוסים תחת שמירה של חיילים. האוטובוסים העבירו אותנו למקום שבו מחדשים את הכרטיסים המגנטיים ושם הכניסו את כולנו לאולם המתנה גדול.

בשעה שתיים אחר הצהריים, כחמש שעות אחרי שנכנסתי לצד הישראלי ואחרי כארבע שעות של המתנה בתוך האולם, אחד החיילים קרא בשמי ברמקול והורה לי ללכת עם חייל אחר למעבר צר שצמוד לאולם ההמתנה. החייל אמר שאני צריך ללכת לשב"כ והורה לי לעמוד ליד דלת של חדר. הוא ערך חיפוש מדוקדק על הגוף שלי בידיים ובאמצעות מכשיר אלקטרוני. אחר כך החיילים הכניסו אותי לחדר וסגרו את הדלת. בחדר היה קצין שב"כ, איש גבוה בעל עור בהיר. שטח החדר היה כ3-x3 מטרים, והיו בו שני כיסאות בלבד וביניהם שולחן שעליו מחשב.

קצין השב"כ שאל אותי אם אני אבו חשיש. עניתי לו שכן. הוא הביט עלי בקשיחות והתחיל להשתמש במחשב. אני עמדתי שם והוא התעלם ממני. אחרי כעשר דקות הוא הורה לי לשבת על הכיסא השני. אחרי שהתיישבתי הוא שאל אותי: "אבו חשיש, למה אתה מסורב?" עניתי שזו שאלה שאני צריך לשאול אותו. הוא אמר לי לענות, ולא בשאלה. עניתי לו שאני לא יודע למה אני מנוע כניסה. הקצין שאל אותי איפה אני גר. עניתי לו: בכפר בדוויה. הוא שאל אותי אם בצפון או בדרום, עניתי לו שבצפון. אחר כך הוא סובב את מסך המחשב אלי וראיתי על המסך תמונה גדולה של הבית שלי ושל הבתים הסמוכים לו. הוא שאל אותי איפה הבית שלי ואני הצבעתי על הבית שלי על גבי המסך.

הקצין אמר שאני גר במקום רגיש ושאל אם הייתי מודיע אם הייתי רואה מחבלים תוקפים את ההתנחלות ניסנית. עניתי לו שכן. הוא שאל למי הייתי מודיע. עניתי: לביטחון הלאומי שנמצא ליד כפר בדוויה. הקצין אמר לי שהביטחון הלאומי לא עושה כלום ואז ביקש את מספר הטלפון שלי. עניתי לו שאין לי טלפון והוא צעק עלי ואמר "מי אלה המחבלים שבאים לכפר בדוויה?" אמרתי שאני לא יודע. הקצין צעק עלי וקרא לי שקרן. הוא אמר "יש מחבלים שיורים פגזי מרגמה מהכפר. מי אלה?". אמרתי לו שהפגזים מזיקים לי ולתושבים יותר מאשר לישראלים. הקצין הורה לי לעמוד ליד דלת החדר. עמדתי שם במשך 15 דקות בערך ואחר-כך הוא קרא לשני חיילים והם ליוו אולי בחזרה לאולם ההמתנה. לפני שיצאתי מהחדר שלו אמרתי שאני רוצה לדעת למה הבקשה שלי נדחתה. הוא אמר לי: "כאשר נסיר את מחסום ארז, תיכנס לתוך ישראל". נשארתי באולם ההמתנה עד ארבע וחצי אחר-הצהריים. אחר כך החזירו את כולנו באוטובוסים הישראליים, תחת שמירה של חיילים, לצד הפלסטיני.

מוחמד סלים מוחמד אבו חשיש, בן 32, נשוי ואב לארבעה, הוא תושב כפר אל-בדוויה שבצפון רצועת עזה. את עדותו גבה מאזן מג'דלאוי בביתו ב-8.2.05.