מוחמד חסונה. התמונה באדיבות המשפחה

ב-6.8.22, בשעה תשע בערב, היינו בבית ואכלנו ארוחת ערב עם אחותו של בעלי, מאי חסונה, והילדים שלה, שברחו מההפצצות במזרח רפיח.

בזמן שאכלנו הבית הופצץ. הכול עף לשמים, האבנים, עמודי הבטון מכל הגז. בעלי איאד, בן 42, בדיוק חיבק את הבן שלנו אחמד, בן ארבע, ושניהם נהדפו לכביש. פינו אותם משם ואת בעלי, שנפצע קשה, הכניסו מייד לחדר ניתוח.

הגיעו כוחות הצלה והתחילו לתת לנו עזרה ראשונה. ראיתי את הבן שלי מוחמד, בן 14, מתחת להריסות. הוא דימם והבנתי שהוא נפצע. אמרתי לפרמדיק לעזוב אותי ולטפל במוחמד. מאי, אחותו של בעלי, שנכוותה ברגל ימין וניסתה לעזור לי. הייתי בהכרה מעורפלת. פינו אותי באמבולנס לבית החולים ע"ש יוסף א-נג'אר. כשהגעתי לשם זה היה כמו יום הדין, צעקות, שהידים ודם. לבעלי חדרו רסיסים לכל הגוף ונקטעו לו אצבעות.

שאלתי את הפרמדיקים על מוחמד והם אמרו לי שהוא יהיה בסדר. אמרתי להם: אתם משקרים לי, מוחמד דימם מהראש, הוא נפל שהיד. עשו לי צילומי רטנגן. אני רק נפגעתי קל ברגל ימין. הבן שלי אחמד, בן ארבע, נפגע בראש וביד ימין ועשו לו תפרים והבת שלי סועאד, בת 18, נפגעה מעל הגבה הימנית ותפרו אותה שם. ערפאת בן ה-16 ועומר בן ה-9 לא נפצעו.

בסך הכול ישבנו לאכול ואז הכול התפוצץ סביבנו וכולנו עפנו לכל הכיוונים. אני לא יכולה לעכל את הדבר הנורא הזה שקרה לנו, את הפשע הזה. לא סיכנו אף אחד, לא הייתה לזה שום סיבה.

אחרי שלוש שעות יצאתי מהבית החולים ונסעתי עם הילדים לבית של ההורים שלי ברפיח. בעלי, שרסיסים חדרו לו לכל הגוף וגם נקטעו לו אצבעות, היה עדיין בטיפול נמרץ ונשאר שם יומיים. לא יכולתי לישון בלילה. למרות שהרגשתי ששיקרו לי לגבי מוחמד, הייתה לי עדיין תקווה שאני טועה והוא בחיים. ההורים שלי כנראה כבר ידעו שהוא נפל שהיד, אבל הם סיפרו לי רק למחרת. התמוטטתי בצעקות ובבכי. לבעלי, שהיה עדיין מאושפז, אפשרו לו להיפרד ממוחמד בבית החולים ואז הביאו את מוחמד לבית של ההורים שלי כדי שאוכל להיפרד ממנו.

כשראיתי את מוחמד הייתי בהלם. לא יכולתי לקבל את מותו. חיבקתי אותו ואני, אחותו והאחים שלו נפרדנו ממנו בכאב ובדמעות. אני לא יכולה להאמין שזה קרה לנו. בסך הכול ישבנו לאכול ואז הכול התפוצץ סביבנו וכולנו עפנו לכל הכיוונים. אני לא יכולה לעכל את הדבר הנורא הזה שקרה לנו, את הפשע הזה. לא סיכנו אף אחד, לא הייתה לזה שום סיבה.

מוחמד הלך והוא לא יחזור. הוא היה תלמיד כיתה ט' אבל כשתיפתח שנת הלימודים הוא כבר לא יחזור לבית הספר. הוא רצה כל-כך שאקנה לו בגדים ונעליים חדשים לשנה החדשה, וקיוויתי שאוכל להרשות לעצמי. הוא אהב לגדל צמחים ולטפל בתרנגולות. הם גזלו את החיים שלו. הוא היה רק ילד. מה הוא פשע?

עכשיו האחים שלו כולם זקוקים לטיפול נפשי. הם צועקים ובוכים בלילה וכל רעש מבהיל אותם. אחמד הקטן נהיה תוקפני והוא מרביץ לילדים אחרים. אין לו תאבון בכלל. סועאד בוכה על אחיה כל היום ואומרת שהיא לא תוכל לשמוח על כלום ולא תוכל לחגוג את סיום בית הספר. הצבא הישראלי גנב למשפחה שלנו את האושר ואת חדוות החיים.

אנחנו נשארנו בלי קורת גג. הבית שלנו נהרס לגמרי והמצב הכלכלי שלנו גם ככה קשה מאוד. בעלי עדיין מאושפז בבית החולים.

הלב שלי נשבר בגלל מוחמד הקטן שלי, אני כל-כך מתגעגעת אליו. אני לוקחת כדורי הרגעה כדי לישון בלילה. נגזר עליו למות כשהיד ולהשאיר אותי מאחור בלי שנוכל להיפרד. החיים בלעדיו קשים. מי ייתן ונזכה לנחמה משמים.

אולפת חסונה, בת 37 ואם לחמישה, מסרה את עדותה לתחקירנית בצלם אולפת אל-כורד.

אלאא אל-מאלחי עם בנה אחמד. התמונה באדיבות המשפחה

אני עובד כטכנאי רנטגן בבית החולים א-שיפאא בעיר עזה וגרתי עם אשתי אלאא והבן שלנו אחמד, בן שלוש, בדירה שכורה בקומת קרקע בבניין בבלוק J במחנה הפליטים רפיח.

מאז שהתחילו ההפצצות ביום שישי, 5.8.2022, נשארנו כולנו בבית, עקבנו אחרי החדשות ויצאתי רק מעט מאוד. חששתי לאשתי ולבן הקטן שלנו והשתדלתי להיות כל הזמן לידם כדי שירגישו בטוחים. התפללנו לאללה שהמלחמה תיגמר מהר.

למחרת, יום שבת, 6.8.2022, אכלנו ארוחת ערב בסביבות השעה 20:30 בערב. אחרי האוכל אחמד ביקש שאקנה לו מיץ וגם אשתי ביקשה שאקנה כמה מצרכים. הרגשתי שאחמד צריך לצאת קצת מהבית ומאווירת הפחד אז בסביבות 21:25 יצאתי ולקחתי אותו איתי. הספקנו להתקדם בערך 100 מטרים לכיוון הסופרמרקט ואז ראינו טילים נוחתים באזור שלנו ושמענו פיצוצים. אחמד נבהל מאוד וחיפשתי לנו מחסה. ראיתי אנשים רצים ברחוב ושמעתי אותם מזכירים שמות של אנשים ובתים שאולי הופצצו.

אחמד שואל אותי כל הזמן על אמא שלו ואני מנסה להתחמק. אני מנסה להתאושש ממה שקרה. אשתי הלכה ולקחה איתה את כל הזיכרונות שלנו, והשאירה אותי עם ילד קטן שצריך את אמא שלו.

דיברתי עם גיסי והוא הגיע אליי ולקח את אחמד, ואני הלכתי לכיוון הבית כי דאגתי לאשתי. כשהתקרבתי ראיתי הרבה הרס מסביב. הבית שבו גרנו נהרס, וגם הבתים של איאד חסונה, מוחמד א-טהראווי ודאר פלפל ודאר בארוד. היה ריח של אבק שריפה באוויר.

עמדתי מוכה הלם וראיתי את כוחות ההגנה האזרחית מגיעים ומנסים לחלץ פצועים וגופות הרוגים מתחת להריסות. אמרתי להם שאשתי נקברה מתחת להריסות והתחננתי שיזדרזו ויצילו אותה. ניסיתי לעזור כמה שיכולתי.

הם חילצו שתי גופות של שהידים, של איסמאעיל דוויכ ושל אמא שלו הנאא, שגרו בקומה השנייה. אחר-כך הם הוציאו גם את גופתו של מוחמד איאד חסונה ואז הם הוציאו את הגופה המבותרת של אשתי. זה כבר היה אחרי כמה שעות של עבודה. הייתי בהלם מוחלט כשראיתי אותה. היא הייתה קרועה לגזרים. בכיתי. עד עכשיו אני בהלם מוחלט ממה שקרה לנו.

אחמד שואל אותי כל הזמן על אמא שלו ואני מנסה להתחמק. אני מנסה להתאושש ממה שקרה. אשתי הלכה ולקחה איתה את כל הזיכרונות שלנו, והשאירה אותי עם ילד קטן שצריך את אמא שלו.

הצבא הישראלי טען שהפציץ את הבית שלנו בגלל שבקומה הראשונה שלו גרו שלושה מבוקשים מהג'יהאד האסלאמי. ככל הידוע לי זו הייתה דירה ריקה. גרנו שם שמונה חודשים ואף פעם לא שמעתי משם קולות.

איבדנו את אשתי בלי שום סיבה, על לא עוול בכפינו.

איסמאעיל אל-מלאחי, בן 36 ואב לילד בן שלוש, מסר את עדותו לתחקירן בצלם מוחמד סבאח.

איסמאעיל דוויכ. התמונה באדיבות המשפחה

אנחנו גרנו בשכירות בדירה בקומה השנייה בבניין בשיכון J במחנה הפליטים רפיח. אני, אשתי הנאא, בת 52, והבנים שלנו איסמאעיל, בן 30 ומחמוד, בן 19. בקומת הקרקע גרו איסאמעיל ואלאא אל-מלאח עם הבן הקטן שלהם. הדירה בקומה הראשונה הייתה ריקה. עברנו לדירה הזאת אחרי שהדירה הקודמת שגרנו בה בשכירות, באותו שיכון, נפגעה בהפצצה במלחמה במאי 2021.

ביום שבת, 6.8.2022, בשעות הערב, רציתי ללכת עם אשתי לבקר את הבן שלנו ג'יהאד אבל היא לא הרגישה טוב ואמרה שתישאר בבית. בסוף יצאתי לבד לשתות קפה עם אחי, עבד א-רחמאן וחבר שלנו בסאם בפארק קרוב שאנחנו יושבים בו הרבה. חשבתי שגם איסמאעיל יצא לבקר חבר. שמענו הפצצות והכל היה מתוח מאוד. אחי אמר שכדאי שנחזור הביתה. התחלתי להתקדם הביתה ברגל וכשהייתי במרחק של בערך 500 מטרים מהבית התקשר הבן שלי, מוחמד, ואמר שהפציצו את הבית שלנו. רציתי לשם מהר. לא יכולתי להאמין שהפציצו את הבית שלנו כי חוץ מאיתנו גרו שם רק איסמאעיל אל-מלאחי, שהוא טכנאי רנטגן, עם אשתו ובנם.

עמדתי שם ולא האמנתי למה שעיניי רואות. לא הייתי מסוגל לזוז. הרגשתי שיתוק. כשהתאוששתי קצת התחלתי לחפש את אשתי בין ההריסות, בתקווה שהיא שרדה. אבל לא מצאתי כלום. עמדתי שם ולא יכולתי לנשום.

כשהגעתי לשיכון הוא נראה כאילו הייתה שם רעידת אדמה. הדרכים היו חסומות בהריסות ואנשים התרוצצו בכל מקום. ניסיתי לפלס דרך אל הבית שלנו, וגיליתי שהוא נהרס לגמרי. הייתי בהלם. שלוש הקומות קרסו וגם בתים סמוכים נהרסו. הכל היה רק חורבות, אבנים, חול ובגדים וחפצים מפוזרים בכל מקום. עמדתי שם ולא האמנתי למה שעיניי רואות. לא הייתי מסוגל לזוז. הרגשתי שיתוק. כשהתאוששתי קצת התחלתי לחפש את אשתי בין ההריסות, בתקווה שהיא שרדה. אבל לא מצאתי כלום. עמדתי שם ולא יכולתי לנשום. הגיעו פרמדיקים ואנשי וההגנה האזרחית.

המשכתי לעמוד שם בעצבים מרוטים בזמן שהם פינו את ההריסות. בשעה שתיים וחצי לפנות בוקר ביום ראשון הם חילצו את הגופות של אשתי ושל בני איסמאעיל, שבכלל חשבתי שלא היה בבית. כשראיתי את הגופות שלהם הייתי בהלם. לא האמנתי שאיבדתי אותם. הכאב היה כפול ומכופל. שני אסונות נחתו עליי. פינו אותם לבית חולים, ושם קבעו את מותם.

למחרת הבאנו אותם לקבורה. יחד איתם נקבר הכול, החיים, הזיכרונות, האהבה והדאגה ההדדית בזוגיות שנמשל יותר משלושים שנה. שנים ארוכות של חיים טובים עם אשתי ושני הבנים שלנו נעלמו כלא היו. הייתה בינינו הבנה הדדית והיו לנו הרבה זמנים טובים ביחד.

עכשיו, אחרי שהמלחמה נגמרה וגם סוכת האבלים שלנו כבר קופלה, אני לא מצליח להתאושש. אני חושב כל היום רק על אשתי ועל איסמאעיל. הכאב הוא אדיר, שום אדם לא יכול לסבול כאב כזה. איבדתי אותם ככה פתאום, בלי התראה ובלי שום הצדקה.

עבד אל-חמיד דוויכ, בן 53, ואב לשניים, מסר את עדותו לתחקירן בצלם מוחמד סבאח.