2.6.05  
 
 
 דו"ח חדש: חשד להתנקשויות במסווה של ניסיונות מעצר 
 

חייל צה''ל מתאמן
חייל צה"ל מתאמן. תצלום: רויטרס

בצלם פרסם בשבוע שעבר דו"ח על הריגתם של פלסטינים במהלך מה שישראל מגדירה כמבצעי מעצר בגדה המערבית. מהדו"ח "לא לוקחים שבויים" עולה חשד כבד כי ישראל ביצעה בשנה החולפת פעולות התנקשות במסווה של מבצעי מעצר.

על-פי הנתונים המובאים בדו"ח, במהלך שנת 2004 נהרגו 89 פלסטינים במהלך פעולות אותן הגדירה מערכת הביטחון כמבצעי מעצר. לפחות 17 מההרוגים כלל לא הוגדרו כמבוקשים, אלא היו אזרחים בהם לא חשדה ישראל בביצוע עבירות כלשהן. בנוסף, לפחות 43 מההרוגים שהוגדרו כמבוקשים לא ניסו להשתמש בנשקם נגד אנשי כוחות הביטחון בעת שנהרגו או כלל לא היו חמושים. ככל הידוע לבצלם, אף אחד ממקרי ההרג הללו לא נחקר על-ידי מצ"ח.

הדו"ח מציג ארבעה מקרים, שנחקרו על-ידי בצלם, בהם נהרגו פלסטינים במהלך מה שתואר על-ידי מערכת הביטחון כמבצעי מעצר. שניים מהמקרים מתייחסים לאירועים בהם צרו חיילי צה"ל על בית בו שהה, לטענת ישראל, "מבוקש" ופתחו באש על אדם אחר שגר בבית, מיד כשזה פתח את הדלת, ללא אזהרה מוקדמת וללא שניתנה לו כלל אפשרות להסגיר את עצמו. שני המקרים האחרים הם אירועים בהם נטרלו אנשי כוחות הביטחון את האנשים שהוגדרו כמבוקשים ובכל זאת ירו בהם למוות לאחר מכן. בכל המקרים פעלו אנשי כוחות הביטחון כאילו מדובר בהתנקשות ולא בפעולת מעצר ותוך הפרה בוטה של הוראות המשפט ההומניטארי הבינלאומי. מהדו"ח עולה חשד כבד להיווצרות נורמות של הוצאה להורג בקרב אנשי כוחות הביטחון הישראליים.

בדו"ח קורא בצלם לממשלת ישראל לאסור על אנשי כוחות הביטחון לפתוח באש כשלא נשקפת להם סכנת חיים, ולחלק להם את הוראות הפתיחה באש בכתב ובצורה שתבהיר באופן ברור וחד משמעי את הנסיבות בהן מותר ואסור להם לפתוח באש. עוד קורא בצלם לחקור באופן יסודי את כל המקרים בהם אזרחים פלסטינים שלא היו מעורבים בלחימה נפגעו מירי, ובמידת הצורך להעמיד לדין את האחראים לכך. בצלם מדגיש כי יש גם לחקור באופן יסודי את כל המקרים בהם אזרחים פלסטינים שנטלו חלק בלחימה נפגעו מירי, אם קיים חשד כי הירי נעשה בניגוד להוראות המשפט ההומניטארי הבינלאומי.

 
   
תקציר הדו"ח
הדו"ח המלא (DOC)
הדו"ח המלא (PDF)
 
 
 הממשלה פועלת לחסימת תביעות פיצויים של פלסטינים 
 


פנו אל יו"ר ועדת חוקה
חוק ומשפט, ח"כ מיכאל
איתן, וקראו לו לפעול
למניעת אישורו של תיקון
חוק הנזיקים

 

בימים אלה מבקשת הממשלה להעביר בכנסת הצעת תיקון לחוק הנזיקים האזרחיים, שנועדה לפטור את ישראל מתשלום פיצויים לפלסטינים שנפגעו מידי אנשי כוחות הביטחון הישראלים. מציעי התיקון, שמוגדר כחל על "תושבים של אזורי עימות" ועל "נתינים של מדינות אויב" לא מסתירים את כוונתם להחילו על הפלסטינים תושבי השטחים.

כבר היום פלסטינים אינם יכולים לתבוע את מדינת ישראל על נזקים שנגרמו להם מפעילות מלחמתית, הגדרה שכוללת "כל פעלה של לחימה בטרור, במעשי איבה או בהתקוממות, וכן פעולה לשם מניעתם של טרור, מעשי איבה או התקוממות שנעשתה בנסיבות של סיכון לחיים או לגוף". אם יתקבל התיקון החמישי לחוק, תיחסם כמעט לחלוטין יכולתם של פלסטינים לתבוע פיצויים גם על נזקים שנגרמו מרשלנות בשטחי אימונים, מירי בלתי חוקי, ממעשי ביזה, מאלימות פיסית ומהתעללויות והשפלות במחסומים.

התיקון החמישי לחוק פוגע באופן חמור בזכות לשוויון ובכבוד האדם של הפלסטינים, היות שהבסיס לשלילת זכות הפיצויים הוא זהותו של התובע ולא עילת התביעה.

בהודעה שפרסם בצלם ביחד עם האגודה לזכויות האזרח, הוועד הציבורי נגד עינויים בישראל, המוקד להגנת הפרט, עדאלה ורופאים לזכויות אדם, התריעו הארגונים מפני הפיכתה של ישראל למצורעת בקרב הקהילה הבינלאומית, אם יתקבל התיקון. הארגונים קראו להסיר את ההצעה מסדר יומה של הכנסת ולמנוע בכך את הכתמת ספר החוקים של מדינת ישראל בהסדר פסול שכזה.

עת לפעול: ב-31.5.05 דנה ועדת חוקה חוק ומשפט של הכנסת בהצעת התיקון לחוק, אך טרם קיבלה הכרעה. הוועדה צפוייה לקיים בקרוב דיונים נוספים בנושא. פנו אל יו"ר הוועדה, ח"כ מיכאל איתן, בפקס 02-6496404 או באי-מייל meitan@knesset.gov.il, וקראו לו לפעול למניעת אישורו של תיקון החוק.


 
הודעת הארגונים
עת לפעול: מכתב לדוגמה
 
 
 עדות: התנכלויות מתנחלי חברון לבני משפחת אבו עיישה 
 

הכניסה לביתם המבוצר של משפחת אבו עיישה בחברון
"סבא שלי הניח את הגדר הזאת ב-1996
כדי להגן עלינו, אחרי שהמתנחלים שברו
לנו את החלונות בבית". הכניסה לביתם
המבוצר של בני משפחת אבו עיישה
בחברון. תצלום: בצלם

להלן קטעים מעדותה של רג'אא אבו עיישה, בת 17 תושבת חברון, על התנכלויות מתנחלי העיר לבני משפחתה:

"הבית הוא כמו כלוב אמיתי. הוא מוקף בגדר תיל מכל הכיוונים, כולל הכניסה. סבא שלי הניח את הגדר הזאת ב-1996 כדי להגן עלינו, אחרי שהמתנחלים שברו לנו את החלונות בבית. הבית שלנו דומה לאי בתוך ים של מתנחלים וחיילים. הוא מוקף באווירה אלימה...

"לפני חודשיים המתנחלים השתלטו על הבית של משפחת אל-בכרי ומאז הם גרים בו... נשארנו לבד בשכונה כי סבא שלי מסרב לעזוב כמו האחרים. הוא אומר שהוא ימות בתוך הבית הזה שהוא בנה במו ידיו ושבו נמצאים הזיכרונות שלו...

"יש לנו בעיה לצאת מהבית לבית הספר ולחזור אליו. הילדים של המתנחלים חוסמים את הדרך שלי ושל אחותי, פידאא, בת 14, כמעט כל יום. הם זורקים עלינו אבנים, מים ושאריות של אוכל. אנחנו מנסות להתעלם מהם כמה שאפשר ולפעמים אנחנו רצות או מחכות עד שהם יפנו את הכביש ורק אז עוברות. יש חיילים במקום ולפעמים הם צועקים על הילדים שיפסיקו לזרוק אבנים, אבל הילדים לא מקשיבים להם. אני נפגעתי מאבנים יותר מפעם אחת... לפני שבועיים, בחג הפסח, דוד שלי, איבראהים, בן שש, שבר את היד כשהוא נפל מהחלון, כי מתנחלים זרקו עליו אבנים. הגשנו תלונה במשטרה.

"המתנחלים זורקים אבנים ושאריות של אוכל גם על הבית, כשאנחנו בתוכו, ולפעמים הם עושים את זה באמצע הלילה כשאנחנו ישנים. אז אני והאחים הקטנים שלי מתעוררים בבהלה, דואגים ופוחדים. לפעמים אני מרגישה חוסר אונים ודיכאון ואני לא יודע מה לעשות... אין אחד במשפחה שלי שמתנחלים לא תקפו אותו. סבא שלי, ההורים שלי והאחים והאחיות שלי. ביום שישי לפני שבועיים, הם שפכו תה חם על אבא שלי ועל אחי, אשרף, כשהם היו בדרך חזרה מהתפילה...

"[ב-23.4.05] כשיצאנו מבית הספר, עשרות מתנחלים זרקו עלינו אבנים והיכו אותנו. יותר מ-15 תלמידות נפצעו. כל זה קרה כשבמקום היו חיילים ושוטרים".

בגיליון הקודם דווח כאן על פציעתה של בהיג'ה שרבאתי, גם היא תושבת חברון, לאחר שילדי מתנחלים זרקו עליה אבנים. בשבוע שעבר התקבלה בבצלם תגובת מחוז ש"י של המשטרה על המקרה: "אכן הייתה התערבות חיילים באירוע אך לא הצליחו למנוע את יידוי האבנים על-ידי הילדים שהתעלמו מדרישת החיילים".

 
   
העדות המלאה
עדויות על אלימות מתנחלים
רקע על אלימות מתנחלים
 
 
 למרות צו בג"ץ הרס המינהל האזרחי את צריף המגורים של חאכמה אל-מוהר 
 

חאכמה מוהר על רקע הריסות ביתה
חאכמה אל-מוהר על רקע הריסות ביתה
תצלום: בצלם

ב-16.5.05 הרס המינהל האזרחי את הצריף בו גרה חאכמה אל-אל-מוהר, בת 68, וארבעה צריפים נוספים בסמוך למחסום סאלם, בצפון הגדה המערבית. הצריף שימש גם כדיר וכמחסן מזון לצאן של משפחת אל-מוהר. המבנה, שהיה עשוי בטון ופח, הוקם על אדמה שבבעלותם של אל-מוהר וארבעת בניה. המינהל האזרחי מיהר להרוס את הצריף, שלא היו עבורו אישורי בנייה, למרות שבבג"ץ נידונה באותה שעה ממש עתירתם של בני המשפחה למתן צו ביניים שימנע את ההריסה. כאשר נודע לחאכמה אל-מוהר שהשופטים קיבלו את עתירתה והוציאו צו מניעה, כבר היה מאוחר. מהצריף נשארו רק חורבות.

בעדותה סיפרה אל-מוהר לבצלם: "החיילים הוציאו את הרהיטים וחלק מהמזרונים ואחר כך הם הרימו אותי והוציאו אותי מהצריף... הם גרפו את כל הצריף... כמה ראשי צאן ויונים מתו מתחת להריסות... אני והילדים... עבדנו קשה באדמות של אחרים כדי לחסוך כסף ולקנות את החלקה הזאת שתהיה שלנו. בנינו צריף על האדמה הזאת ועברתי לגור בצריף... אחרי ההריסה, הקמנו אוהל שקיבלנו מהצלב האדום. עכשיו אני חיה מתחת לעצים... כי האוהל קטן מאוד ונמוך... אני בוכה כל הזמן ולא יודעת איך אני אסתדר".

במשך עשרות שנות כיבוש הגבילה ישראל עד למינימום האפשרי את הבנייה של תושבים פלסטינים, והקצתה שטחים רחבים לביסוס ההתנחלות והרחבתן. לאלפי פלסטינים אין כל דרך להשיג רשיון לבנות על אדמתם, ולכן הם נאלצים לבנות ללא רשיון על מנת להשיג קורת גג להם ולבני משפחותיהם. בעשר השנים האחרונות הרסו שלטונות ישראל בגדה למעלה מ-2,200 בתי מגורים, והותירו למעלה מ-13,000 פלסטינים ללא קורת גג.

 
   
העדות המלאה
עדויות על הריסת בתים
תכנון ובנייה
 
I
I
I
I