המינהל האזרחי הרס את הצריף של משפחת אל-מוהר בטענה שנבנה ללא רישיון, סמוך לכפר זובובה, מחוז ג'נין, מאי 2005

חאכמה אל-מוהר, בת 68

נולדתי ביפו ובעקבות מלחמת 1948, המשפחה שלי התחילה לעבור בין כפרים וערים, עד שהשתקענו בכפר עזון שבאזור קלקיליה. בשנות החמישים התחתנתי עם בן דוד שלי, מחמוד סלים אל-מוהר, שהוא במקור מאזור, תיעניכ ורומאנה. בעלי שירת בצבא הירדני ונהרג בשנות השישים. נסיבות המוות שלו עדיין לו ידועות לי. כשבעלי נהרג, היו לנו חמישה ילדים, כולם מתחת לגיל שש. גידלתי את הילדים שלי וניסיתי לשמור עליהם. התפרנסתי מעבודה בבתים ואדמות חקלאיות וגם מנדבות.

בשנת 1998, אני והילדים קנינו דונם אדמה. עבדנו קשה באדמות של אחרים כדי לחסוך כסף ולקנות את החלקה הזאת, שתהיה שלנו. בנינו צריף על האדמה הזאת ועברתי לגור בצריף. הצאן שלנו והיונים שאנחנו מגדלים גם חיים בצריף, כך שהוא למעשה הבית שלי, דיר לצאן ומחסן לאוכל של הצאן. גם אחד הנכדים שלי גר איתי בצריף. ארבעת הבנים שלי: אזוור, ארקם, מועתז ומאמון, גרים באזור וכולנו עובדים ברעיית הצאן וגם אצל אנשים אחרים.

כשבנינו את הצריף באדמה שלנו, כוח של הצבא הגיע למקום עם האחראי מלשכת התכנון והבניה במינהל האזרחי. הם מסרו לנו צו להפסקת בניה. הילדים שלי פנו לעו"ד זכי כמאל כדי שיטפל בעניין וישיג לנו אישור בניה. הצריף היה בנוי מבטון ולוחות פח. במהלך כל התקופה שעו"ד כמאל טיפל בנו, שילמנו לו בערך 40 אלף שקל. ביום 24.5.04, קיבלנו צו הריסה חדש ועורך-הדין המשיך לטפל בתיק שלנו בבתי המשפט.

הריסות הצריף של חאכמה אל-מוהר. צילום: עאטף אבו א-רוב, בצלם

ביום ראשון, 8.5.05, אחראי מלשכת התכנון והבניה, אחד בשם יגאל, הגיע אלינו ומסר לנו התראה חדשה על הריסת הצריף. הוא נתן לנו את ההתראה ועזב את המקום. הבן שלי בדק את העניין עם עו"ד זכי כמאל, שאמר שהוא ערער על הצו בבית המשפט בחיפה. הוא גם אמר שהוא שלח עותק מהערעור למת"ק בבית אל. כששמעתי את זה, נרגעתי.

ביום שני, 16.5.05, הגיעו אלינו כוח גדול של צבא, משמר הגבול ושוטרים רגילים. היו איתם עובדים מלשכת התכנון והבניה ושני בולדוזרים. החיילים הוציאו את הרהיטים וחלק מהמזרונים ואחר כך הם הרימו אותי והוציאו אותי מהצריף. הם הרסו את הצריף על תכולתו. הם גרפו את כל הצריף, כך שאין לי ולצאן איפה לגור. כמה ראשי צאן ויונים מתו מתחת להריסות. אחרי ההריסה, ארקם התקשר לעו"ד שאמר לו שבית המשפט הישראלי כבר הוציא החלטה להקפיא את צו ההריסה. אני לא מבינה איך הורסים צריף לפני שבית המשפט מוציא החלטה סופית. איך השופט הוציא החלטה לא להרוס אבל ההחלטה לא הגיע למי שהורס? מה הערך של ההחלטה הזאת?

אחרי ההריסה, הקמנו אוהל שקיבלנו מהצלב האדום. עכשיו אני חיה מתחת לעצים שליד האדמה שלי, כי האוהל קטן מאוד ונמוך. הוא לא שימושי לנו. את הצאן הקפנו ברשת וגדר תיל. אני בוכה כל הזמן ולא יודעת איך אני אסתדר. אני לא יודעת איך אני אבנה מחדש את מה שנהרס. עכשיו אני יושבת פה ומסתכלת על המקום שבו עמד הצריף ורואה את הערמה של ההרס שנשארה ממנו. אין קורת גג לצאן שלי והאוכל שלהם גם עומד בחוץ.

חאכמה מוחמד סאלם אל-מוהר, בת 68, היא אלמנה ואם לחמישה, תושבת אזור הכפר זובובה שבמחוז ג'נין. את עדותה גבה עאטף אבו א-רוב, בכביש ג'נין-חיפה, ב-18.5.05.