דילוג לתוכן העיקרי
תפריט
נושאים

מבוי סתום: אבטלה בקרב בוגרי אוניברסיטאות ומכללות בעזה

ביוני 2017 מלאו עשר שנים למצור שמטילה ישראל על רצועת עזה. המצור גרם לקריסה כלכלית ברצועה ולירידה חדה ברמת החיים של תושביה. עוד קודם להטלת המצור, ועם תחילת האינתיפאדה השנייה בספטמבר 2000, הטילה ישראל הגבלות קשות על תנועת האנשים מרצועת עזה וניתקה אותה כמעט לחלוטין מהגדה המערבית. כניסתם של תושבי הרצועה לישראל צומצמה למקרים חריגים בלבד, שהוגדרו על ידי ישראל כמקרים "הומניטאריים". בין השאר, ביטלה ישראל את היתרי העבודה של עשרות אלפים מתושבי הרצועה שעבדו עד אז בישראל ואיבדו באחת את מקור פרנסתם.

לפי הלשכה הפלסטינית לסטטיסטיקה, ב-1999 עבדו בישראל 15.7% מכלל המועסקים ברצועה ואחוז האבטלה עמד על 16.9%. ב-2001, רק 1.9% מכלל המועסקים ברצועה עבדו בישראל ואחוז האבטלה עלה ל-34%. מספר ההיתרים שהנפיקה ישראל לתושבי הרצועה לצורך עבודה בישראל המשיך לרדת, עד שב-2007 הופסקה הנפקת ההיתרים לחלוטין. בנוסף, ההרס שהסבה ישראל לרצועה במהלך שלושה סבבי לחימה בעשור האחרון הקשה עוד יותר על המצב הכלכלי. האחרון שבהם – "צוק איתן" – שהתנהל בקיץ 2014, גרם למשבר הומניטארי חמור הנמשך עד היום ועל-פי הבנק העולמי גרר הפסדים ישירים של 1.7 מיליארד דולר לכלכלת הרצועה, שלא התאוששה עד היום.

האיסור המוחלט כמעט שמטילה ישראל על יצוא מהרצועה וההגבלות החמורות על יבוא חומרי גלם הביאו לצמצום ניכר של הייצור ברצועה ושל המשרות הזמינות בתחום זה. כל אלה גרמו לשיעור אבטלה מהגבוהים בעולם: לפי נתוני הלשכה הפלסטינית לסטטיסטיקה שיעור האבטלה ברבעון השלישי של שנת 2017 הגיע ל-46.6%. בקרב צעירים וצעירות בני 20 עד 24 שיעור האבטלה אף גבוה יותר ומגיע ל-67.8%. בקרב נשים שיעור האבטלה הוא 71%.

נתונים אלה הם תוצאה של מדיניות ארוכת שנים, שבמסגרתה מונעת ישראל מתושבי הרצועה לעבוד מחוץ לה ובה בעת מגבילה כל אפשרות לפיתוח כלכלי בתוכה. כיום, עומדת רצועת עזה בפתחו של משבר הומניטארי חריף, כאשר תושבי הרצועה מתקשים למצוא דרכים לפרנס את עצמם ואת משפחותיהם ולספק את צרכי היומיום הבסיסיים. רכישת מקצוע אינה מהווה פתרון למציאת עבודה, שכן כתוצאה מהמצור הממושך אין ברצועה די מקומות עבודה. שיעור האבטלה בקרב בעלי השכלה על-תיכונית ברבעון השלישי של שנת 2017 עמד על 52.3%. להלן יובאו עדויות של כמה מהם.

עדויות

ויסאל אבו עודה, בת 28, תושבת בית חאנון, נשואה ואם לתינוקת בת ארבעה חודשים, השלימה בשנת 2011 תואר בחינוך יסודי באוניברסיטת אל-אזהר. בעדות שמסרה ב-20.9.17 לתחקירנית בצלם אולפת אל-כורד היא תיארה את מאמציה למצוא עבודה עם תום הלימודים:

ויסאל אבו עודה. צילום: אולפת אל-כורד, בצלם, 20.9.17בתקופת הלימודים שלי, משנת 2007 עד 2011, אבא שלי כבר היה מובטל, אמא הייתה חולה והמצב הכלכלי שלנו היה גרוע. לכן התחלתי לתת שיעורים פרטיים לילדים בבית שלי כדי לעזור בבית ולממן את הוצאות הלימודים. שכר הלימוד השנתי היה 1,500 ש"ח בערך ובנוסף כל יום שילמתי 12 שקלים על נסיעות. לקחתי כמה הלוואות מקרן הסטודנטים באוניברסיטה וגם קיבלתי מלגות. רציתי לסיים את הלימודים כמה שיותר מהר כדי למצוא עבודה. במקביל, בשנת 2009, התנדבתי למשך שנה בארגון לקידום נשים בעזה.

סיימתי את הלימודים באוניברסיטה בשנת 2011 עם ממוצע 80. אחרי סיום הלימודים לא מצאתי שום עבודה כי אין לי ניסיון. חיפשתי בעמותות גם משרות בהתנדבות כדי לצבור ניסיון אבל לא מצאתי כלום.

באותה שנה, אחרי הרבה מאמצים, התקבלתי לעבודה זמנית למשך שישה חודשים, כחוקרת שטח בארגון לקידום נשים שבו התנדבתי בעבר, במשכרות של 1,200 שקלים. המשכורת לא הספיקה לפרנסת המשפחה. כשהסתיימה המשרה הזמנית שוב התנדבתי למשך שישה חודשים בעמותה הלאומית לשיקום נכים וקיבלתי רק החזר על הוצאות נסיעה. הגשתי שש פעמים מועמדות למשרות הוראה בסוכנות הסעד הבינלאומית- אונר"א, ושש בקשות למשרות הוראה בבתי-ספר ממשלתיים. בכל פעם עברתי בהצלחה את מבחן ההעסקה כמורה ואת הריאיון, אבל היו הרבה מועמדים והתקבלו מורים עם הרבה שנות ניסיון. בכל פעם שלא התקבלתי לעבודה זה השפיע עליי נפשית והרגשתי עצבנית ולחוצה כל הזמן. הייתי מיואשת והיו לי נדודי שינה בגלל חוסר היכולת לפרנס את עצמי ואת המשפחה שלי.

ב-2015 התחתנתי עם רפיק פדל נעים, שסיים לימודי יחסי ציבור ותקשורת בשנת 2012. למזלי הרע גם בעלי מובטל. גם הוא לא מצא עבודה מאז שהתחתנו. לפני ארבעה חודשים נולדה לנו בת, באניאס, ואנחנו גרים אצל המשפחה של בעלי. אנחנו לא מסוגלים לשלם את החלק שלנו באחזקת הבית ולממן את הצרכים של התינוקת שלנו. אני ובעלי חשבנו להקים עסק פרטי כדי להתפרנס, אבל לא הצלחנו לקבלנו הלוואה או מענק, ובגלל המצב הכלכלי והמדיני הקשה ויתרנו על הרעיון. אני מאוד מקווה שאני או בעלי נמצא עבודה, כדי שנוכל להתפרנס. חשבנו להגר מעזה בגלל המצב פה. כיום אני חושבת לא להביא עוד ילדים לעולם כי אין לי אפשרות לפרנס אפילו את התינוקת שלי.

 

Thumbnail
מוחמד דחלאן, גורר את צידנית הברד שממכירתו הוא מתפרנס. צילום: ח'אלד אל-עזאייזה, בצלם, 26.9.17

מוחמד דחלאן, בן 34, תושב מחנה הפליטים א-נוסייראת, הוא בוגר תואר בתקשורת ובערבית. בעדות שמסר ב-26.9.17 לתחקירן בצלם ח'אלד אל-עזאייזה סיפר דחלאן על קשייו מאז השלים את הלימודים:

בשנת 2002 התחלתי ללמוד לתואר ערבית ותקשורת באוניברסיטת אל-אזהר בעזה. סיימתי את הלימודים בשנת 2006 בממוצע של 78.9.

במהלך שנות הלימודים התמודדתי עם הרבה קשיים כלכליים. לפעמים אבא שילם את שכר הלימוד וחלק מהזמן עבדתי כפועל במפעל לייצור צ'יפס, בשכר יומי של 15 שקלים. במשפחה שלי יש תשע נפשות. ארבעה מהאחים שלי גם למדו באוניברסיטה. בגלל זה התביישתי לבקש כסף ללימודים מאבא, שעבד כפקיד ברשות.

עבדתי 10 שעות ביום, באופן מקוטע, כדי שיהיה לי כסף לשכר הלימוד, לקנות ספרים ולשלם על תחבורה. שכר הלימוד לסמסטר היה 1,400 שקלים, והייתי זקוק לעוד 890 שקלים לפחות עבור תחבורה, ספרים והדפסה של עבודות להגשה.

הייתי חוזר הביתה מהאוניברסיטה בשעה 15:00, נח בערך שעה ויוצא לעשר שעות עבודה במפעל הצ'יפס בא-נוסייראת (מהשעה 16:00 עד השעה 02:00 לפנות בוקר). הדבר השפיע עלי מאוד. סבלתי מחוסר שינה קיצוני. לפעמים נרדמתי בהרצאות. השנים עברו, סיימתי את הלימודים באוניברסיטה והתחלתי את הסבל של חיפוש עבודה. חלמתי לעבוד בתחום הלימודים שלי, להיות עצמאי ולהתחתן. בשנת 2007 הגשתי בקשה למשרת הוראה במשרד החינוך, אבל לא התקבלתי. בתקופה שבין 2010-2007 עבדתי לסירוגין בכמה מוסדות פרטיים בתחום התקשורת. עבדתי למשך ארבעה חודשים במוסד בשכר של 400 שקלים לחודש. חצי מהמשכורת הוצאתי על תחבורה. מדי כמה חודשים עברתי מחברה לחברה בגלל שמצאתי רק עבודות זמניות.

בנובמבר 2013 התחלתי לעבוד בחברה לתקשורת במגדל אל-באשא בעיר עזה. השתכרתי 200 דולר לחודש. הייתי מרוצה מהשכר, שהוא טוב יחסית למצב הקשה והמצור. במלחמה האחרונה בעזה המגדל הופצץ והתמוטט לגמרי. המוסד נסגר ואיבדתי את המשרה שלי. מאז ועד היום לא הצלחתי למצוא עבודה באף ארגון. אני לא מסוגל לשבת בבית בלי עבודה. הגעתי כבר לגיל 34 והתחלתי למכור תורמוס, או לפעמים חמוצים או משקה ברד.

אני מתגורר בחדר בדירה השכורה של אחי יחיא, שהוא נשוי ויש לו בת אחת, בגלל שהדירה של ההורים שלנו צפופה יותר. בדירה של אחי יש שני חדרים: החדר שלי והחדר של אחי, אשתו והבת שלו. דמי השכירות: 400 שקלים לחודש. אני משלם חצי והוא חצי. אני יוצא כל יום בשעה שמונה בבוקר והולך ברגל עם צידנית שבתוכה משקה ברד. אני מסתובב בכבישי המחנה ומוכר כוסות משקה לילדים. אני חוזר הביתה בשעה שבע כל ערב. במהלך היום אני לא אוכל. אני אוכל ארוחת ערב כשאני חוזר הביתה. אני משתתף בעלויות האוכל עם אחי. בעות שאני מבלה ברחובות המחנה אני בקושי מכניס 20-15 שקלים, וזה בקושי מכסה את עלויות החדר השכור והאוכל.

היום אני בן 34 ומרגיש שאין לי עתיד. אני מיואש. עדיין לא התחתנתי ואין לי איפה לגור, דברים שנחשבים לבסיסיים ביותר בחיים. בתקופה מסוימת הרגשתי שכל האפיקים חסומים וחשבתי להתאבד, אבל מטעמים דתיים לא עשיתי את זה.

כיום הפסקתי לחפש עבודה בגלל שהמצב הכללי ברצועה גרוע מאוד. התייאשתי ואני מרגיש תשישות נפשית כל הזמן. כדי לחפש עבודה אצטרך להשיג כסף לתחבורה, ולהפסיד את ההכנסה של יום עבודה במכירת ברד, ובסופו של דבר לא אמצא עבודה. אנשים מרחמים עליי כי אני מלומד, בוגר אוניברסיטה ומוכר ברד. כשאני חוזר הביתה אני סוגר את דלת החדר ובוכה בגלל המצב שלי ובגלל הכאבים ברגליים מההליכה ברחובות המחנה כל היום עד הערב.

אני מתחרט על זה שלמדתי באוניברסיטה תקשורת וערבית. אילו הייתי לומד מקצוע חופשי המצב שלי כיום היה יותר טוב.

Thumbnail
ניבין אבו דף. צילום: אולפת אל-כורד, בצלם, 21.9.17

ניבין אבו דף, בת 36, תושבת שכונת תל אל-הווא בעיר עזה ובעלת תואר בעבודה סוציאלית, היא אם חד-הורית לחמישה ילדים בני 17-4. בעדות שמסרה לתחקירנית בצלם, אולפת אל-כורד ב-21.9.17 תיארה אבו דף את מאמציה לרכוש השכלה כדי לשפר את מצב משפחתה ואת חוסר יכולתה למצוא עבודה:

בשנת 2006 בעלי לשעבר איבד את מקום העבודה שלו ומאז התקשינו מאוד קשה להחזיק את הבית ולספק את הצרכים של הילדים. זה נמשך כך עד 2011 ואז החלטתי להתחיל לימודים בתקווה שאוכל למצוא עבודה כשאסיים ולפרנס את המשפחה.

נרשמתי לחוג לעבודה סוציאלית בסניף חיזוק ופיתוח המשפחה של אוניברסיטת אל-קודס הפתוחה. הלימודים נמשכו ארבע שנים. כשהתחלתי היו לי ארבעה ילדים ובשנה השלישית נולד לי עוד ילד. אלה היו שנים קשות מאוד מבחינה כלכלית. בקושי יכולתי להרשות לעצמי את שכר הלימוד ואת מחיר הנסיעה לאוניברסיטה. לפעמים אמא שלי, שגרה במצרים, הייתה משלמת את שכר הלימוד. כל הזמן חלמתי שאחרי הלימודים אתקבל לעבודה.

בסמסטר האחרון ללימודים, בתחילת 2015, אני ובעלי התגרשנו מסיבות כלכליות ואחרות. נשארתי לבד עם חמשת הילדים ועברתי תקופה מאוד קשה מבחינה כלכלית ונפשית.

לפני כשנתיים סיימתי את הלימודים בממוצע של 85 וקיוויתי למצוא עבודה שתאפשר לי לפרנס את הילדים שלי אבל המציאות הייתה אחרת. לא הצלחתי למצוא אפילו עבודה כפקידה, או בהתנדבות באחד מארגוני החברה האזרחית. נרשמתי במשרד העבודה, בארגונים פרטיים ובאונר"א, אבל כל הניסיונות שלי כשלו. המצב הנפשי שלי היה קשה ונכנסתי לדיכאון. גם המשפחה שלי לא נמצאת לידי, הם בחו"ל. כרגע אני מקבלת מבעלי לשעבר קצבה של 750 שקליםבחודש בשביל הילדים וזה ממש לא מספיק לכסות את ההוצאות שלנו. אמא שלי, שהיא מבוגרת מאוד, שולחת לי כסף ממצרים.

הגשתי במשרד הרווחה בקשה לסיוע כספי אבל היא נדחתה. אני ממשיכה לחפש עבודה, ומנסה לא רק בתחום הלימודים שלי, אבל לא מוצאת כלום. הרבה מקומות רוצים אנשים עם ניסיון של שמונה שנים לפחות, תנאי בלתי אפשרי, ובמקומות אחרים נותנים עדיפות לצעירים מתחת לגיל 28.

במהלך חופשת הקיץ האחרונה ניסיתי למצוא עבודה לבן שלי סאמר, בן 15, אבל לא הצלחתי. מתוך חוסר ברירה וייאוש מכרתי את רוב הבגדים שלי כדי לפרנס את המשפחה, אבל זה רק פתרון זמני.

סומייה קוש, בת 29, תושבת מחנה הפליטים א-נוסייראת, סיימה לימודי מזכירות וניהול משרדים במכללת א-זייתונה במחנה הפליטים אל-מר'אזי בשנת 2013. בעדות שמסרה ב-25.9.17 לתחקירן בצלם ח'אלד אל-עזאייזה סיפרה על קשייה למצוא עבודה:

סומייה קוש. צילום: אולפת אל-כורד, בצלם, 25.9.17אבא שלי עבד בעבר כפועל בישראל ופרנס את המשפחה שלנו, שכוללת עשר נפשות, אבל בתחילת האינתיפאדה השנייה נסגרו המעברים והוא הפסיק לעבוד. כשהתחלתי ללמוד במכללה, בשנת 2011, היו לי חמישה אחים שלמדו באוניברסיטה. החלטתי ללמוד במכללה ללימודי תעודה ולא באוניברסיטה, כי שכר הלימודים שם נמוך יותר ורציתי להקל על אבא.

כדי לממן את הלימודים עבדתי כמזכירה במרפאת שיניים בשכר של 400 שקלים בערך בחודש. הייתי מגיעה למכללה בשמונה בבוקר ולומדת עד שלוש אחר הצהריים, נחה חצי שעה ואז הולכת לעבודה במרפאה עד תשע בערב. לפעמים הייתי הולכתי ברגל חצי שעה למכללה שנמצאת במחנה הפליטים אל-מר'אזי, כדי לחסוך בהוצאות. בערב הייתי עושה שיעורי בית והולכת לישון.

בנוסף לעבודה שלי במרפאה עבדתי סמסטר אחד בעמותת הפיתוח אל-ודאד שמעסיקה סטודנטים ועושה עבודה חברתית . הם שילמו לי כ-200 דולר בשביל שכר הלימוד. ובנוסף התלמדתי בשנת 2012 בעיריית א-נוסייראת ובגלל שהצטיינתי הם נתנו לי מענק קטן שעזר בתשלום חלק מהוצאות הלימודים.

סיימתי את הלימודים במכללה באוגוסט 2013 והתחלתי את המסע לחיפוש משרה בתחום ההתמחות שלי. הגשתי מועמדות למשרדים שונים, במיוחד במשרדי ממשלה, אבל לרוע מזלי לא מצאתי משרה.

הפסקתי לחפש עבודה במשרדי ממשלה וחיפשתי עבודה בהתנדבות בעמותות כי לא רציתי לשבת בבית מובטלת. אני שונאת לבקש כסף מאבא שלי. במהלך המלחמה בשנת 2014 התנדבתי למשך שישה חודשים בארגון כאריתאס, שסיפק תמיכה נפשית לילדים.

בגלל הניסיון הקשה שלי בחיפוש עבודה הקמתי צוות של חמישה צעירים וצעירות שסיימו לימודים שעוסק במתן תמיכה נפשית לסטודנטים, לנשים, לילדים וקשישים. בין השאר אנחנו מבקרים במרכז לקשישים, תומכים בהם נפשית מארגנים להם נופש וסיוע במזון וגם משיגים תרומות מסוחרים וממפעלים. לפעמים אנחנו מצליחים להשיג מימון להוצאות הנסיעה שלנו מארגונים שתמכו בנו ולפעמים כלום.

בעבר חשבתי להשלים את הלימודים לתואר באוניברסיטה אבל בגלל העלויות הגבוהות וגם בגלל שראיתי את התסכול של אנשים שסיימו תואר, ואת הקשיים שלהם במציאת עבודה, ויתרתי על הרעיון.

תגיות