דילוג לתוכן העיקרי
תפריט
מהשטח
נושאים

מכתב פתוח מנאסר נוואג'עה, תחקירן בצלם, לשר נפתלי בנט

פורסם לראשונה באתר "הארץ"

לכבוד השר נפתלי בנט


 קוראים לי נאסנאסר נוואג'עהר נוואג'עה. מעולם לא נפגשנו, אבל אני בטוח שביקרת קרוב מאוד לביתי. השכנים שלי מההתנחלות סוסיא מאוד אוהבים אותך, ובבחירות האחרונות מתוך 381 מצביעים לכנסת בהתנחלות סוסיא, 270 הצביעו לך ולמפלגה שלך.



מתגובתך לנאום של נשיא האיחוד האירופי הבנתי, שההתייחסות לסוגיית המים - או ליתר דיוק המחסור במים לפלסטינים בגדה המערבית - מעצבנת אותך במיוחד. אולי תתפלא לשמוע, שבניגוד אליך ואל מרבית הישראלים, מים הם לא דבר מובן מאליו בשבילי, אלא מאבק קיום יום־יומי. זה לא עניין תיאורטי, זה החיים של המשפחה שלי. מלחמת הנתונים כבר החלה, אבל אני רוצה לספר לך על עצמי ועל הכפר שלי.
 



אני תושב הכפר סוסיא, שנמצא בין ההתנחלות סוסיא לבין האתר הארכיאולוגי שקראתם לו "העיר העברית הקדומה". "העיר הקדומה" הזאת היתה הבית שלי. בשנת 1986, כשהייתי בן ארבע, הגיעו כוחות הכיבוש הישראליים לכפר. החיילים הודיעו לנו שהוא מופקע "לצורכי ציבור", גירשו אותנו מבתינו, הרסו אותם ואסרו עלינו לחזור לשם, כאילו היינו חפץ שניתן להזיז. מחוסרי בית ורכוש עברנו לגור במערות שעל האדמות שלנו, וניסינו לבנות חיים חדשים.




לרוע מזלנו, התנחלות סוסיא הוקמה באותן שנים קרוב מאוד לאדמות משפחתי. כוחות הצבא גירשו אותנו שוב ושוב: אנו בונים ונוטעים, והכל נחרב. ב–2001 גורשנו פעמיים. בית המשפט העליון שלכם קבע שהגירוש השני לא היה חוקי. אמרו לנו שזאת היתה טעות. אבל ההרס היה נורא - בורות מים ומערות נהרסו ושדות נרמסו. לא הרמנו ידיים. המשכנו לחיות על אדמתנו, נאחזים במה שאפשר. הסיפור שלנו הוא אחד מבין רבים בדרום הר חברון, ומבין אלפי סיפורים ברחבי הגדה המערבית.




 אנחנו חיים מיום ליום, לא יודעים מתי יגיע הגירוש הבא. אבל גם בתוך החיים הלא בטוחים האלו, אחד הקשיים המרכזיים שלנו הוא הדבר שהכעיס אותך בנאום של מר שולץ - המים.




 במשך דורות המשפחה והקהילה שלי חיה בעיקר על מאגרי מים טבעיים שנמצאים באדמות שלנו. אלו בורות מים שאבותי חפרו בקרקע הקשה, ובימי הגשמים אנחנו אוגרים בהם מים לכל השנה. בניגוד לשכנינו המתנחלים, מדינת ישראל, ששולטת באופן מוחלט בשטחי C, מסרבת לחבר אותנו לתשתית של מים. יש לנו שתי אפשרויות: לקנות מים, או לשאוב מבורות המים שלנו. נשמע פשוט?




 הגישה ל–70% מבורות המים שלנו חסומה בפנינו. צווי הריסה מרחפים מעל ראשינו. כדי להגיע לבורות אנחנו צריכים אישור מיוחד מהצבא הישראלי. כשיש לנו מזל ואנו מקבלים אישור, אנחנו נאלצים להתמודד עם התקפות אלימות מצד מתנחלים, שבכוח הזרוע מונעים מאתנו את הגישה למים. עשרות התקפות לימדו אותנו להיזהר. הילדים שלי יודעים לא להתקרב לשטח לבד, שמא יגיעו המתנחלים. כשהצבא מגיע למקום הוא מפזר אותנו ואת המתנחלים, ולפעמים עוצר מי מאתנו, אבל בכל מקרה לא נוכל לשאוב מים באותו יום. צינור המים של ההתנחלות סוסיא עובר באדמתנו הפרטית, מתחת לבתינו, אבל לנו אין גישה למים.




אפשר לקנות מים במיכליות, אבל תמורת מים מהעיר יטא הסמוכה, אנחנו משלמים 35 שקלים לקוב (אתה בטח יודע שאתה, כמו כל ישראלי או מתנחל, משלם פחות מתשעה שקלים על אותה כמות). שליש מן ההוצאה החודשית של משפחתי הוא על מים, אבל לעומת הפלסטינים בדרום הר חברון, יש לנו מזל כי אנחנו חיים ליד כביש. בכפרים המרוחקים משלמים יותר מ–50 שקלים לקוב.



 
אני מבין שקשה לך עם הנתונים האלה, אבל יכול להבטיח לך שאנחנו צורכים הרבה מתחת לממוצע שלכם, הישראלים. אני רוצה להאמין שגם אתה מבין ששום אדם לא צריך לחיות כך. שום ילד לא צריך לחשוש מלשתות כוס מים, שמא מחר לא יהיה. אלה הקשיים שלי. אלה הפחדים של ילדי.



נאסר נוואג'עה

מיקום