דילוג לתוכן העיקרי

שגרת כיבוש: ביתי הוא לא מבצרי - פלישות לבתים במחוז חברון במהלך אוקטובר-נובמבר 2020

בכל יום – ובעיקר בכל לילה – פולשים חיילים לבתי פלסטינים. פלישות כאלה למרחב הפרטי הן כבר מזמן חלק בלתי נפרד מפעילותם של כוחות הביטחון בגדה המערבית. פלסטינים יודעים שחיילים עלולים להיכנס כך...
לקריאת המאמר המלא בחזרה לדף הסרטון

שגרת כיבוש: ביתי הוא לא מבצרי - פלישות לבתים במחוז חברון במהלך אוקטובר-נובמבר 2020

בכל יום – ובעיקר בכל לילה – פולשים חיילים לבתי פלסטינים. פלישות כאלה למרחב הפרטי הן כבר מזמן חלק בלתי נפרד מפעילותם של כוחות הביטחון בגדה המערבית. פלסטינים יודעים שחיילים עלולים להיכנס כך סתם לביתם, לפלוש לחדרי השינה, להעיר את ילדיהם ולחטט בחפציהם.

הבית, שעבור רובנו הוא מרחב מוגן ובטוח, אינו כזה עבור פלסטינים. השליטה, ההשפלה והדיכוי חודרים אפילו אליו. כניסות כאלה – הפוגעות באופן כה בוטה בזכויות התושבים ובפרטיותם, ללא כל הצדקה – הן רק דוגמה נוספת לאופן שבו שולט צבא בנתינים חסרי זכויות פוליטיות.

במהלך אוקטובר-נובמבר 2020 נכנסו כוחות הביטחון ל-493 בתים בגדה המערבית. בשבועיים האחרונים פרסמנו תיאורים של פלישות לבתים במחוזות רמאללה, קליקליה וטול-כרם. להלן תיאורן של כמה פלישות לבתים במחוז חברון בחודשים אלה.

6.10.20, א-ד'אהרייה: בית משפחת אבו שרח'

בסביבות השעה 3:00 לפנות בוקר, פרצו כעשרה חיילים לדירתם של סאמר, בן 29 וסוזאן, בת 25, אבו שרח', הורים לשלוש ילדות בנות שלוש, חמש ושבע. אחד מהם, שאחז באגרופן, תקף את סאמר בעינו, הפיל אותו ארצה והתנפל עליו יחד עם חייל נוסף בבעיטות. סוזאן ושתי בנותיה הגדולות, שהתעוררו מהמהומה בבית, צפו חסרות אונים במתרחש.

רק לאחר כמה דקות עזבו החיילים את סאמר, שדימם מעינו, ודרשו ממנו את תעודת הזהות שלו. בינתיים, חיילים אחרים ערכו חיפוש בבית והפכו אותו, בעוד חייל איים בנשק על סוזאן ובנותיה. לאחר בירור קצר, הבינו החיילים ככל הנראה כי הגיעו לבית הלא נכון ועזבו את הדירה, לאחר ששהו בה כעשרים דקות. סאמר אמר לקצין כי הוא רוצה ללכת לבית החולים, אך זה איים לירות בו אם יעשה כן. רק לאחר כשעה, הוא הגיע לבית החולים, שם נקבע כי עינו נפגעה, וישנו חשש לפגיעה בעצב הראייה.

סוזאן אבו שרח' סיפרה בעדות שמסרה ב-24.10.20 לתחקירנית בצלם מנאל אל-ג'עברי על מה שעבר עליה ועל בנותיה באותו לילה:

אני, בעלי והבנות שלנו, רינאתא, בת שבע, חנין, בת חמש ומינאס בת שלוש, גרים בשכירות בקומה האחרונה בבניין בן ארבע קומות. אני עקרת בית ולבעלי יש בית מלאכה לצלונים. ב-6.10.20, בסביבות השעה 3:00, התעוררנו מצעקות של חיילים בערבית: "צבא, תפתח". עוד לפני שבעלי הספיק לפתוח את הדלת, החיילים שברו אותה. אחד החיילים, שהחזיק אגרופן, נתן לבעלי מיד אגרוף בעין והוא נפל על הרצפה ואז החייל הזה ועוד חייל התנפלו עליו ובעטו בו.

אני ושתי הבנות הגדולות, שהתעוררו משינה, עמדנו והסתכלנו על המחזה הנוראי. בכינו וצעקנו. זה נמשך כמה דקות, פחות מעשר, והרגיש כאילו אנחנו בתוך סיוט. סאמר צעק על החיילים שיפסיקו בגלל הבנות אבל הם המשיכו לתקוף אותו עד שאחד חייל אחר, כנראה הקצין, אמר להם להפסיק כי הוא רוצה לבדוק את התעודה. הוא לקח את תעודת הזהות של בעלי מהשולחן, צילם אותה ושלח למישהו לבדוק. סאמר דימם מהעין והפנים והחולצה שלו היו מכוסות בדם. שאר החיילים התפזרו בבית ועשו חיפוש. אני והבנות עמדנו בצד כשחייל מכוון אלינו נשק. הבנות בכו מרוב פחד וגם אני מתתי מפחד ולא הבנתי למה עושים ככה לסאמר ומה רוצים ממנו. זאת הפעם הראשונה שחיילים נכנסים לבית שלנו. הקצין הראה לבעלי תמונה של מישהו ושאל אותו אם זה הוא. סאמר ענה שלא.

הפשיטה של החיילים נמשכה רבע שעה – עשרים דקות בערך, שבהן הם הספיקו לתקוף את סאמר ולהפחיד מאוד אותי ואת הבנות. אחרי שהם עזבו סאמר ניסה לצאת מהבית כדי ללכת לבית החולים, אבל הקצין איים לירות בו אם לא ייכנס בחזרה הביתה. סאמר נכנס וישב בסלון ואני עקבתי מהחלון אחרי החיילים, שנשארו בשכונה בערך עד השעה ארבע.

סאמר אבו שרח' סיפר גם הוא על מה שעבר עליו באותו לילה בעדות שמסר למחרת האירוע לתחקירן בצלם מוסא אבו השהש:

סאמר אבו שרח' ליד הדלת שתוקנה. התמונה באדיבות העד

שמעתי חיילים צועקים "צבא תפתח". ניגשתי מיד לדלת ועניתי שאני פותח. לא הספקתי להגיד להם שיש ילדות קטנות בבית ואז הם שברו את הדלת ונכנסו. הם היו בערך עשרה חיילים. אחד החיילים, שהיה לו אגרופן ביד, נתן לי מכה בעין הימנית שלי, ואני נפלתי על הרצפה. החייל הזה ועוד חייל התחילו לבעוט בי בכל הגוף. צעקתי שיפסיקו כי יש ילדות קטנות בבית. אשתי ושתי הבנות הגדולות שלי עמדו וראו את התקיפה, הן בכו וצעקו, אבל החיילים לא הפסיקו. דיממתי מהעין.

אחרי כמה דקות שמעתי אחד מהם, כנראה הקצין, אומר להם להפסיק כי הוא רוצה לבדוק את תעודת הזהות שלי. הוא שאל אותי איפה התעודה. ושכחתי לגמרי איפה שמתי אותה אבל הוא מצא אותה מונחת על השולחן. הוא הראה לי תמונה של מישהו שדומה לי בטלפון שלו ושאל אותי אם זה אני. עניתי לו שלא. דיברתי אתו בעברית. הוא צילם את תעודת הזהות שלי ושלח אותה למישהו שאמר לו שאני לא המבוקש שהם מחפשים.

בינתיים שאר החיילים התפזרו בבית וערכו חיפוש. שמעתי אותם מזיזים רהיטים. אחרי עשר דקות בערך הקצין קרא לחיילים ואמר להם להפסיק את החיפוש ושהם עוזבים. אמרתי לקצין שאני רוצה ללכת לבית החולים אבל הוא איים עליי שאם אצא מהבית הוא יירה בי. במהלך כל הזמן, חייל עמד וכיוון את הנשק שלו על אשתי והבנות שלי שעמדו בצד.

בסביבות 4:30 הגיעו אח שלי וחבר שלי והסיעו אותי לבית החולים, שם התברר שהראייה שלי נפגעה ושיש חשש לפגיעה בעצב הראייה, והם המליצו לי להישאר במעקב אצל רופא עיניים, לפני יומיים הלכתי לבדיקה אצל רופא בכפר והוא אמר לי שהראייה שלי בעין ימין הדרדרה מ 6/12 ל-4/12.. למחרת הבנתי שהם עצרו את השכן שלי באותו הלילה, כנראה שהם התבלבלו ביני לבינו.

1.11.20, דורא: בית משפחת עמרו

בסביבות השעה 9:00 בבוקר, פשטו למעלה מ-20 חיילים וחיילות, מלווים בקצין שב"כ ובשני כלבים, על ביתם של כרם עמרו, בן 40, אשתו אנוואר עמרו (רג'וב), בת 28, וארבעת ילדיהם, בני עשרה חודשים עד תשע, בעיירה דורא. הם ערכו חיפוש בבית, הפכו את תכולתו והשליכו חלק מהמצרכים שהיו במקרר על הרצפה. אחת החיילות לקחה את אנוואר לחדר השינה וערכה עליה חיפוש, אז הורתה לה להעיר את שתי בנותיה – בת שנתיים ובת עשרה חודשים. לאחר מכן הורו להן החיילים לצאת לחצר של הבית, ורק לאחר כשעה אפשרו להן להיכנס לדירת הוריו של עמרו שבאותו בניין.

לאחר כשלוש שעות עזבו החיילים את הבית. הם לקחו איתם את כרם. תחילה הם הובילו אותו לביתה החדש של המשפחה הנמצא עדיין בשלבי בנייה, במרחק של כ-200 מטרים מביתה הנוכחי. שם העלו אותו החיילים על ג'יפ צבאי שבו ישבו יותר מעשרה חיילים ואחד מהם אזק את ידיו של כרם וכיסה את עיניו. במהלך הנסיעה החיילים היכו אותו עד שאיבד את הכרתו. הוא שב להכרה בסביבות 14:30 ופונה משם באמבולנס לאחר כ-20 דקות. בבדיקות שנערכו לו בבית החולים התברר כי כרם סובל מחבורות בצווארו ובגבו והרופאים רצו לאשפז אותו לצורך מעקב, אך הוא העדיף לחזור לביתו, לשם הגיע בשעות הערב כשהוא מותש וכאוב.

תחקירני בצלם מנאל אל-ג'עברי ומוסא אבו השהש גבו ב-2.11.20 עדויות מבני הזוג:

כרם עמרו סיפר בעדותו על אירועי אותו יום:

התעוררתי בסביבות 8:30 והתיישבתי בסלון שבכניסה לבית לשתות קפה. פתאום פשטו על הבית בערך 20 חיילים, יחד עם קצין שב"כ. הקצין הצביע עליי ואמר לחיילים "זה הוא". הוא שאל "מי בבית?" ועניתי לו שאשתי ושתי הילדות שלי.

הקצין אמר שתכף תיכנס חיילת ותערוך חיפוש על אשתי. החיילת לקחה את אשתי שהייתה בסלון לחדר ואחרי כמה דקות הן יצאו ביחד עם שתי הבנות, ואז נכנסו בערך 10 חיילים לשאר החדרים וערכו בהם חיפוש. בהתחלה הקצין הרשה לי להתלוות אליהם, אבל אחרי כמה שניות הוא הורה לי לצאת לחצר. הושיבו אותי שם ושלושה חיילים שמרו עליי. כמה שניות אחר כך אשתי והילדות הצטרפו אליי בחצר, וישבו מתחת לעץ. אחרי שעה בערך החיילים הורו להם ללכת לבית של ההורים שלי, שנמצא בקומה השנייה בבניין שלנו.

שאלתי את הקצין: "מה אתם רוצים ממני?" הוא ענה שאני יודע מה הם רוצים ואמר שהם יפשטו על הבית מתי שהם ירצו. זאת לא הפעם הראשונה שחיילים פושטים לנו על הבית. הפעם האחרונה הייתה בחודש אוקטובר וגם אז הם הפכו את תכולת הבית. בדרך כלל הם באים עם כלבים.

החיפוש נמשך בערך שלוש שעות ואז הם הכניסו אותי לרכב צבאי ונסענו בערך 200 מטר, ואז הרכב נעצר ליד הבית החדש שאני בונה. הופתעתי לראות שם כמה חיילים סביב הבית, רק אחר כך התברר לי שהם פוצצו שני בורות באדמה, שאחד נועד לספיגת שפכים והשני לבישול איטי באדמה (זרב). ברכב הצבאי הם הושיבו אותי על הרצפה, בין 12 חיילים בערך. אחד החיילים אזק לי את הידיים וכיסה לי את העיניים, ואז הם התחילו לקלל אותי ולבעוט בי. אני לא יודע כמה מהם היכו אותי. בשלב מסוים אחד מהם שם את הראש שלו על הראש שלי, קילל אותי ואיים עליי שהוא עוד יראה לי מה זה. הרחקתי את הראש שלי, וקיללתי אותו בחזרה, ופתאום הרגשתי מכה חזקה בגב, מתחת לצוואר, ואיבדתי את ההכרה.

התעוררתי בסביבות השעה 14:30, ומצאתי את עצמי על אלונקה שהחיילים שמו בצד הכביש. לא ידעתי איפה אני ומה קרה איתי. דיממתי מהזרוע ולא הבנתי למה, אז ראיתי ארבעה חיילים עומדים סבבי והבנתי שהם כנראה ניסו לשים לי עירוי ביד.

הפלאפון שלי צלצל ואחד החיילים אמר לי להגיד למי שעל הקו לשלוח אמבולנס. זה היה חבר שלי מא-ד'אהרייה. דיברתי איתו בקושי ובקשתי ממנו שישלח אמבולנס. כשהוא שאל אותי לאן אחד החיילים לקח את הטלפון ואמר לו שאנחנו ליד בית עווא. מאוחר יותר הבנתי שאנחנו באזור שנקרא מצפה לכיש.

אחרי 20 דקות בערך הגיע האמבולנס מהעיירה הקרובה איד'נא והסיע אותי לבית החולים "אל-אהלי" בחברון. עשו לי בדיקות וצילומי רנטגן. הגפיים שלי היו נוקשות ולא הצלחתי לכופף אותן היה לי כאב ראש חזק. הרופאים המליצו לי להישאר בבית החולים למעקב אבל העדפתי לחזור הביתה. עד עכשיו אני סובל מכאבי ראש חזקים, וסחרחורת.

אנוואר עמרו (רג'וב) סיפרה גם היא בעדותה על שהתרחש באותו היום:

בסביבות השעה 8:30, בזמן שסידרתי את הבית, בעלי, כרם, התעורר, הכין קפה וישב בסלון שבכניסה לבית. פתאום היו דפיקות חזקות על דלת הבית, ובערך 20 חיילים וארבע חיילות פשטו על הבית. הם הביאו איתם שני כלבים גדולים ורכב משטרה גם שחיכה בחוץ.

הם התפזרו בתוך הבית ואחת החיילות לקחה אותי לחדר והורתה לי להוריד את הבגדים. לא הסכמתי ורק הרמתי את החולצה וקיפלתי את המכנסיים. בזמן הזה היא כיוונה אליי את הנשק שלה ואז, אחרי שאפשרה לי ללבוש את הבגד העליון שלי, אמרה לי לצאת מהחדר. היא הורתה לי להעיר את הבנות שלי, אסינאת ופטריסיה שישנו בחדר שלהן. כשהן ראו את החיילים והכלבים הן התחילו לבכות. הרגעתי אותן ואז החיילים הוציאו אותי ואת הבנות לחצר.

ישבנו מתחת לעץ. ראיתי את כרם יושב בחצר ומסביבו היו חיילים. חלק מהחיילים המשיכו לחפש בתוך הבית. ביקשתי מהחיילים שבחוץ שירשו לי להיכנס לבית של חמי שבקומה השנייה. בהתחלה הם סירבו אבל אחרי שעה בערך, כשלבנות היה קר והן היו רעבות, הם הרשו לנו. בינתיים אמא שלי התקשרה לשאול מה שלומי, ואז אחד החיילים באמצע השיחה לקח את הפלאפון מהיד שלי והחזיר לי אותו רק כשהם עזבו את הבית.

כשהם עזבו הם לקחו את כרם איתם. נכנסתי לבדוק את הבית וגיליתי שהם הפכו הכול, הם אפילו הוציאו מצרכים מהמקרר וזרקו אותם על הרצפה. הם גם הוציאו את כל הבגדים מהארונות וזרקו אותם בחדר ושברו חלק מהשידה בחדר שינה ומהמגירות שלה.

ניסיתי להתקשר לכרם ולשאול לשלומו, אבל לא הצלחתי להגיע אליו, כנראה שהפלאפון שלו היה עם החיילים. חששתי שהם עצרו אותו ודאגתי לו, עד שבסביבות 15:00 אחיו התקשר וסיפר לי שכרם איבד את ההכרה אחרי שחיילים הכו אותו ושאמבולנס פינה אותו לבית חולים "אל-אהלי" בחברון. בשעות הערב כרם חזר הביתה. הוא היה עייף, עם חבורות על הגב ועל הצוואר.

16.11.20, מחנה הפליטים אל-ערוב: בית משפחת אל-בדווי

בסביבות השעה 2:00 לפנות בוקר פשטו כשמונה חיילים רעולי פנים על ביתה הדו קומתי של משפחת אל-בדווי במחנה הפליטים אל-ערוב. בבית גרים היית'ם והאג'ר אל-בדווי, בשנות החמישים לחייהם, ושלושת ילדיהם – אחמד, בן 27, מראם, בת 24, ובאסל, בן 16.

ערב קודם לכן התקיימה אזכרה לבן עומר שהרג הצבא, ובבית לנו באותו לילה גם שתי הבנות הנשואות וארבעת ילדיהן.

מראם העירה את הוריה. היא פתחה את הדלת והחיילים התפרצו לבית. הם סירבו להסביר מה רצונם ומדוע נכנסו לבית ודחפו את מראם ואת אחמד, שניסה להגן עליה.

לאחר מכן התפזרו החיילים בבית, כשהם מורחים בוץ על הרצפה והשטיחים. הם כלאו את מראם, אחמד, באסל ואביהם בסלון. את האם, שתי האחיות וילדיהן כלאו החיילים בחדר אחר. החיילים דרשו מהבנים את תעודות הזהות שלהם, וכאשר אמר להם באסל כי הוא קטין ואין לו תעודה הם הובילו אותו למטבח, שם אחד החיילים אזק את ידיו וכיסה את עיניו. הם הוציאו אותו כך מהבית, תוך שהם מסרבים לבקשת המשפחה לאפשר לבאסל – שהיה יחף – לנעול נעליים. באסל נלקח תחילה למחנה צבאי בהתנחלות כרמי צור, יחד עם עצורים נוספים מהכפר. בדרך, קיללו אותו החיילים ואחד מהם משך לו בשיער וצעק עליו. עד שעות הבוקר הוא המתין, רוב הזמן כשהוא יושב על כיסא, כשאיש אינו מסביר לו מה עתיד להתרחש. בבוקר הוא נלקח, יחד עם העצורים הנוספים, לתחנת המשטרה בעציון, וגם שם נאלץ להמתין. במהלך היום הוא נחקר – גם באלימות – על ידי שלושה חוקרים שונים, כל פעם לזמן קצר, בחשד ליידוי אבנים ובקבוקי תבערה. רוב היום הוא המתין בחצר – כשעדיין איש לא מסביר לו את שמתרחש. בסביבות השעה 19:00, לאחר שהיה עצור כמעט 16 שעות במהלכן לא ניתן לו מזון ושתייה ולא אפשרו לו לישון, הוא שוחרר לביתו בלא כלום.

להלן עדויות שגבו תחקירני בצלם מנאל אל-ג'עברי ומוסא אבו השהש:

מראם אל-בדווי, בת 24, רווקה, תיארה את מה הארוע בעדות שמסרה ב-19.11.20:

בסביבות השעה 2:00 התעוררתי מכאב שיניים ושמעתי רעשים בחוץ ואז דפיקות בדלת. כששאלתי מי זה, ענו לי שזה הצבא. הלכתי מיד להעיר את ההורים שלי. האחים שלי, וגם האחיות שלי שישנו אצלנו כי הייתה אזכרה לאח שלי עומר שחייל ירה בו למוות בשנה שעברה, כבר היו ערים.

כשפתחתי את דלת הבית התפרצו פנימה בערך שמונה חיילים. פחדתי מאוד. ניסיתי למנוע מהם להיכנס ואז אחד מהם דחף אותי לקיר. צעקתי עליהם ואמרתי להם: "אתם הרגתם את אחי, עומר, מה אתם רוצים מאיתנו עכשיו?". אחד החיילים קילל אותי. אחי אחמד, שעמד לידי, צעק על החייל שדחף אותי ואז החייל קילל גם אותו. האחיינים שלי רעדו מפחד והתחילו לבכות.

החיילים התפזרו בבית ולכלכו את הרצפה ואת השטיחים. וכשאחמד התלונן על זה שהם מלכלכים אחד החיילים מרח בכוונה בוץ על הספה בסלון עם הנעל שלו.

החיילים כלאו אותי ואת באסל, אחמד ואבא שלנו בסלון. את אימא שלי, שתי האחיות שלי והילדים שלהן הם כלאו בחדר אחר. חיילים עמדו ליד הדלתות ושמרו עלינו. החיילים דרשו מהאחים שלי את תעודות הזהות שלהם, ובאסל אמר להם שהוא קטין ואין לו תעודת זהות עדיין. הם שאלו איך קוראים לו, וכשהוא ענה, הם הוציאו אותו מהסלון, סגרו את הדלת ולא נתנו לנו לצאת. אחמד ואני ניסינו לצאת אבל אחד החיילים החזיק בדלת מהצד השני ולא נתן לנו.

בסוף הצלחנו לפתוח את הדלת וראינו אותם מכסים לבאסל את העיניים ואוזקים לו את הידיים מאחורי הגב עם אזיקוני פלסטיק. הוא היה יחף והיה קר בחוץ. ביקשנו מהם לתת לו נעליים אבל הם סירבו.

אמא שלי הייתה בהלם ולא הגיבה בכלל למה שקורה. ניסיתי למשוך את באסל מהידיים של החיילים אבל אחד מהם דחף אותי לקיר ונתן לי בוקסים בחזה. ניסיתי להעביר לבאסל את הנעליים, שמתי אותן קרוב אליו, אבל אחד החיילים בעט בהן והרחיק אותן. הם הוציאו את באסל החוצה יחף. שמענו ירי ורימוני גז בחוץ, כנראה שתושבים במחנה יידו אבנים לעבר החיילים. אמא שלי הייתה במצב נוראי ונתנו לה תרופה נגד לחץ דם. היא לא התאוששה עד היום מהטראומה מאז שהרגו את אח שלי עומר. כולנו עדיין לא התאוששנו מהכאב הזה. גם אני במצב נפשי רע מאז, ועוד יותר מאתמול.

באסל אל-בדווי, בן 16, תיאר גם הוא את הלילה שבו נעצר בעדות שמסר ב-19.11.20:

שמעתי רעשים בחוץ, הסתכלתי מהחלון וראיתי חיילים מתקדמים לבית שלנו. סיפרתי לאח שלי אחמד וירדנו לקומה הראשונה, שבה היו כבר ההורים שלי ואחותי. החיילים היו בתוך הבית. הם הכניסו אותי, את אחמד, את מראם ואת אבא שלנו לסלון. קצין דרש ממני תעודת זהות וכשעניתי שאין לי כי אני קטין הוא שאל איך קוראים לי ואז הוביל אותי למטבח. היו שם עוד שני חיילים ואחד מהם ניסה לאזוק לי את הידיים באזיקונים מפלסטיק, אבל הם לא נפתחו. הוא התחיל לקלל אותי ואז הוציא עוד אזיקונים, אזק לי את הידיים וכיסה לי את העיניים.

שלושה חיילים הוציאו אותי החוצה, יחף. שמעתי את מראם ואחמד מבקשים מהחיילים להרשות להם לתת לי נעליים. ואז אחד החיילים צעק עליהם לחזור פנימה.

החיילים הובילו אותי יחף למרחק של 100 מטרים בערך. היו שם ילדים שיידו אבנים לעבר החיילים. באמצע הדרך אח שלי, אחמד, קרא לי ואמר לי לא לפחד. אמרתי לו: "אל תדאג" ואז אחד החיילים הכה אותי בראש מאחורה עם הנשק שלו והורה לי לשתוק.

בזמן שהם הובילו אותי שמעתי רימוני הלם והרחתי גז. החיילים העלו אותי לג'יפ והושיבו אותי על הרצפה, והחיילים קללו אותי. שאלתי אותם: "למה אתם מקללים אותי?" ואז אחד מהם משך לי בשיער וצעק עליי לשתוק.

הג'יפ נסע בערך עשר דקות ואז הורידו אותי בחצר והושיבו אותי על כיסא לאיזו שעה. הייתי עדיין יחף והידיים שלי היו עדיין אזוקות והעיניים מכוסות. היה קר מאוד. אחר כך התברר לי שזה מחנה צבאי בהתנחלות כרמי צור.

בינתיים החיילים הביאו עוד עצורים. שמעתי אותם אומרים את השמות שלהם לרופא הצבאי. שמעתי את החיילים מסתובבים סביבנו ומקללים אותנו. אחד מהם דרך לי על הרגל.

אחרי שעה בערך הכניסו אותי לחדר וישבתי שם עם ידיים אזוקות ועיניים מכוסות בערך שעתיים. אז הם העלו אותי על ג'יפ שנסע בערך 20 דקות והחזירו אותי לאותו חדר. יכולתי לראות אותו מתחת לכיסוי העיניים.

בסביבות השעה 8:00 בבוקר לקחו אותי ברכב צבאי יחד עם העצורים האחרים למשטרת עציון. הם הושיבו אותנו על הרצפה למשך יותר משעתיים, אז הגיע חוקר והכניס אותי לקונטיינר. הוא נתן לי נעליים משומשות והורה לי לנעול אותן. אחרי זה הוא הוריד לי את כיסוי העיניים ואת האזיקונים. החוקר לקח אותי לחדר והראה לי דגלים של מפלגות פלסטיניות. הוא שאל אותי לאיזה מהן אני משתייך ועניתי לו "לאף אחת". הוא האשים אותי שזרקתי בקבוק תבערה ואבנים. הכחשתי ואז הוא אמר שאני שקרן, אזק לי את הידיים שוב והוציא אותי לחצר. האזיקונים היו הדוקים מדי וביקשתי מאחד החיילים לשחרר לי אותם טיפה, אבל הוא קילל אותי, בעט לי בבטן ואמר לי לשתוק.

בסביבות השעה 13:00 בצהריים הגיע עוד חוקר, הכניס אותי לחדר חקירות והוציא תמונות, שלא היו שלי. הוא אמר לי שעדיף שאני אודה שזרקתי אבנים על הגדר ולא על החיילים והבטיח לי שאם אודה בזה הוא ישחרר אותי. הכחשתי עוד פעם. אז נכנס חוקר שלישי, שהם קראו לו משה. הוא שם מוזיקה בעברית. גם הוא האשים אותי שזרקתי בקבוקי תבערה ואבנים. שוב הכחשתי את זה ואז הוא דחף אותי על הקיר והוציא אותי מהחדר.

נשארתי בחצר עד השעה 19:00 בערך, ואז אחד החוקרים הגיע ושמעתי אותו מדבר עם אחי, אחמד, ואומר לו להגיע לתחנה בעציון לקחת אותי. אחרי כמה דקות החוקר שחרר אותי וכשהייתי בדלת ועמדתי לצאת הוא בעט בי מאחור. חיכיתי בערך עשר דקות עד שאחמד הגיע במכונית של קרוב משפחה. הייתי עייף ורעב מאוד. כל הזמן שהייתי עצור, כמעט 16 שעות, הם לא נתנו לי לאכול או לשתות וגם לא הצלחתי להירדם אפילו לדקה. למחרת לא הלכתי לבית הספר.

29.11.20, מחנה הפליטים אל-פוואר: בית משפחת חוסנייה

בסביבות השעה 1:30 לפנות בוקר פשטו עשרות חיילים, מלווים באיש שב"כ, על ביתה בן שלוש הקומות של משפחת חוסנייה המורחבת. בקומה הראשונה גרים ההורים עם שני ילדיהם – ג'נא בת החמש ואחמד בן הארבע. בקומה השנייה גרים חמשת ילדיהם של האב ושל אשתו הראשונה, שהלכה לעולמה.

החיילים שברו את המנעול של דלת הכניסה לבניין ואז התפזרו בקומה הראשונה והשנייה. בקומה הראשונה הם נכנסו לחדר השינה של ההורים. הם אפשרו לאמא להתלבש ואז הורו להם ולילדיהם לעלות לדירה בקומה השנייה.

לדירה בקומה השנייה נכנסו כעשרה חיילים. הם כלאו את מוחמד בן ה-20 ועבד א-ג'ליל בן ה-17 כל אחד בחדרו, ואת שלוש הבנות – איבתיהאל, בת 22, דועאא, בת 15 וג'נאת בת 13 – כלאו בחדר השינה המשותף שלהן, אליו גם הובילו את ההורים עם שני ילדיהם הקטנים. החיילים דרשו ממוחמד לפתוח את הטלפון הנייד שלו, וכשטען כי שכח את הסיסמא אזקו את ידיו והובילו אותו אל מחוץ לבית. תוך כדי כך ניסה עבד אל-ג'ליל לצאת מחדרו, אז הכה אותו אחד החיילים בפניו ופצע אותו בפיו.

החיילים החרימו שני מחשבים ושלושה מכשירי טלפון מבית המשפחה ועזבו את הבית, יחד עם מוחמד. כשבני הבית ירדו לדירתם שבקומה הראשונה, הם גילו שהחיילים הפכו את תכולת הבית ומרחו בוץ על הרצפה ועל חלק מהבגדים.

תחקירן בצלם מוסא אבו השהש גבה ב-31.11.20 עדויות מבני הבית:

האב, מוסטפא חוסנייה, בן 53 ואב ל-14, מורה לערבית, תיאר בעדותו את מה שאירע באותו לילה:

בסביבות השעה 1:30 אני ואשתי הופתענו כשארבעה חיילים שברו את דלת חדר השינה שלנו, שהייתה נעולה, ונכנסו פנימה. צעקתי עליהם ודרשתי שיצאו מהחדר וייתנו לנו להתלבש. הם אפשרו רק לאשתי להתלבש ואז אחד מהם צעק עלינו והורה לנו לעלות עם שאר בני המשפחה לקומה השנייה. לא הבנתי איך הם הגיעו לתוך הדירה שלנו, כי הייתי ער ובכלל לא שמעתי רעשים. הערתי את הילדים שלנו, אחמד בן ארבע וג'נא בת חמש, ועלינו כולנו לקומה השנייה. כשהגנו לשם ראיתי שהחייליים סגרו את מוחמד ועבד אל-ג'ליל כל אחד בחדר שלו ואת שלושת הבנות, איבתיהאל, דועאא וג'נאת, בחדר שלהן.

נכנסנו לחדר של הבנות. בפתח עמדו שלושה חיילים ואחד מהם כיוון את הנשק שלו לתוך החדר. הרגשתי לא טוב וביקשתי מקצין השב"כ שהיה שם, והציג את עצמו בשם נידאל, ללכת לשירותים לשטוף פנים. הוא הסכים. כשחזרתי הקצין הוביל אותי לחדר של מוחמד, שבו היו שלושה חיילים.

הפנים של מוחמד היו אדומות והוא היה עצבני, הבנתי שהיכו אותו. הקצין אמר לי לשכנע את מוחמד לתת להם את הקוד הסודי של הטלפון ואיים שאחרת הוא יחרים את כל הטלפונים. מוחמד התעקש שהוא שכח את הקוד. אחרי עשר דקות בערך הקצין הוביל אותי בחזרה לחדר של הבנות.

אחרי כמה דקות שמעתי את הבן שלי, עבד א-ג'ליל, צועק. יצאתי לכיוון החדר שלו, למרות ששלושת החיילים שעמדו בפתח החדר של הבנות ניסו למנוע ממני לצאת. נכנסתי לחדר של עבד אל-ג'ליל וראיתי שהוא מדמם מהפה. הפרדתי בינו לבין חייל שרצה להמשיך לתקוף אותו, ואז ראיתי שני חיילים מובילים את מוחמד אל מחוץ לבית כשהידיים שלו אזוקות לאחור. פניתי לקצין השב"כ, נידאל, שעמד בפרוזדור ואמרתי אותו למה כל האלימות הזאת, אבל הוא התעלם.

ראיתי חיילים מחרימים שני מחשבים שאחד מהם שייך לחֲבֵרָה של הבת שלי, ושלושה טלפונים ניידים ששייכים לבני המשפחה ואז הם עזבו את הבית. המשכתי לעקוב מהחלון וראיתי שלושה ג'יפים צבאיים ברחוב. החיילים הכניסו את בני מוחמד לאחד מהם ועזבו את האזור.

התקשרתי לבן שלי בילאל, שנשוי וגר בבית ליד, ושנינו לקחנו את עבד אל-ג'ליל לבית חולים "עאליא" בחברון. הרופא תפר לעבד א-ג'ליל את השפה העליונה שלו בשני תפרים. כשחזרתי הביתה גיליתי שהחיילים נברו בכל החפצים בדירה שלנו בקומה הראשונה, ומרחו בוץ על הרצפה ועל חלק מהבגדים שלנו.

עד עכשיו אני לא יודע לאן הם לקחו את מוחמד, התקשרתי לארגון "המוקד להגנת הפרט" והם אמרו שתוך 24 שעות הם יעדכנו אותי.

עבד א-ג'ליל חסנייה, בן 17, תלמיד בית ספר, תיאר גם הוא את אירועי אותו לילה בעדותו:

באותו לילה הייתי ער עדיין בסביבות השעה 1:30 לפנות בוקר והכנתי שיעורים. פתאום נכנסו לדירה שלנו בקומה השנייה כמה חיילים. שלושה חיילים נכנסו לחדר שלי ואסרו עליי לזוז או לצאת מהחדר. אחד מהם כיוון אליי את הנשק שלו.

ראיתי את החיילים כולאים את אחי מוחמד בחדר שממול וסוגרים את הדלת. הדלת של החדר שלי הייתה פתוחה, ויכולתי לשמוע צעקות של חיילים מהחדר של מוחמד, לא הבנתי מה קורה.

ראיתי גם חיילים מסתובבים במסדרון. נשארתי ככה, יושב על המיטה שלי, במשך קצת יותר מחצי שעה ואז ראיתי פתאום שני חיילים מוציאים את מוחמד מהחדר שלו. הידיים שלו היו אזוקות לאחור והם דחפו אותו באלימות. לא יכולתי לסבול את זה. קמתי וניסיתי לצאת מהחדר, ואז אחד החיילים הכה אותי על הפה עם הנשק שלו. התחלתי לצעוק, אבא שלי נכנס לחדר וניסה להפריד ביני לבין החייל שהכה אותי. דיממתי מהשפה שלי, ושמעתי את אבא שלי צועק על מישהו. אחר כך נודע לי שזה היה קצין שב"כ בשם נידאל. אבא שאל אותו למה כל האלימות הזאת.

החיילים עזבו ולקחו איתם את מוחמד. אחרי כמה דקות הגיע אח שלי, בילאל והוא ואבא לקחו אותי לבית חולים "עאליא" בחברון. נכנסנו לחדר מיון והרופא תפר לי את השפה העליונה. חזרנו הביתה לפנות בוקר וגילינו שהחיילים עשו חיפוש בדירה שבקומה הראשונה, נברו בחפצים והשאירו לכלוך בכל מקום.

למחרת לא הלכתי לבית הספר. השפה עדיין כואבת לי כשאני מדבר, אוכל או שותה.

 

סרטונים אחרונים