דילוג לתוכן העיקרי

שגרת כיבוש: ביתי הוא לא מבצרי - משפחת עמאר מקפין, מחוז טול-כרם ומשפחות עומר ועלי מקדום, מחוז קילקיליה

בכל יום – ובעיקר בכל לילה – פולשים חיילים לבתי פלסטינים. פלישות כאלה למרחב הפרטי הן כבר מזמן חלק בלתי נפרד מפעילותם של כוחות הביטחון בגדה המערבית. פלסטינים יודעים שחיילים עלולים להיכנס כך...
לקריאת המאמר המלא בחזרה לדף הסרטון

שגרת כיבוש: ביתי הוא לא מבצרי - משפחת עמאר מקפין, מחוז טול-כרם ומשפחות עומר ועלי מקדום, מחוז קילקיליה

בכל יום – ובעיקר בכל לילה – פולשים חיילים לבתי פלסטינים. פלישות כאלה למרחב הפרטי הן כבר מזמן חלק בלתי נפרד מפעילותם של כוחות הביטחון בגדה המערבית. פלסטינים יודעים שחיילים עלולים להיכנס כך סתם לביתם, לפלוש לחדרי השינה, להעיר את ילדיהם ולחטט בחפציהם.

הבית, שעבור רובנו הוא מרחב מוגן ובטוח, אינו כזה עבור פלסטינים. השליטה, ההשפלה והדיכוי חודרים אפילו אליו. כניסות כאלה – הפוגעות באופן כה בוטה בזכויות התושבים ובפרטיותם, ללא כל הצדקה – הן רק דוגמה נוספת לאופן שבו שולט צבא  בנתינים חסרי זכויות פוליטיות. 

במהלך אוקטובר-נובמבר 2020 נכנסו כוחות הביטחון ל-493 בתים בגדה המערבית. בשבוע שעבר פרסמנו תיאור של פלישה לבתים בכפר כובר שבמחוז רמאללה. להלן תיאורן של שתי פלישות כאלה, אחת במחוז טול-כרם ואחת במחוז קלקיליה.

9.11.20, קפין, מחוז טול-כרם: משפחת עמאר

ביום שני, 9.11.20, בסביבות השעה 2:30 לפנות בוקר, פשטו כ-25 חיילים מלווים בשני שוטרים, על בית משפחת עמאר המורחבת בעיירה קפין שמצפון לעיר טול-כרם.

בבית המשפחה שלוש קומות. בקומה הראשונה גרים ההורים, פהמי, בן 70 ועאאישה (62) עמאר, הורים לשמונה, עם בנם עודיי בן ה-24. בקומה השנייה גרים בנם עימאד (42), אשתו חנאן, בת 30 וארבעת ילדיהם בני שנתיים עד ארבע ובקומה השלישית גרים בנם סוהיל, בן 45, אשתו מייס (24) ובנם כינאן, תינוק בן חודשיים.

החיילים פשטו בו זמנית על שלוש הדירות. הם פרצו את דלתותיהן ונכנסו לחדרי השינה בעת שחלק מבני המשפחה עוד היו במיטותיהם. בדירתם של עימאד וחנאן עמאר הם הורו לעימאד להישאר בחדר השינה ואז הורו לשאר בני המשפחה המורחבת הגרים בדירות האחרות להתרכז בחדר הילדים שבדירה זו.

חנאן עמאר, שהייתה עדיין בפיג'מה ובלי כיסוי ראש, ישבה מכווצת מתחת לשמיכה. גיסה סוהיל הפציר בחיילים לאפשר לה להתלבש ואז הביא לה חייל כיסוי ראש ובגד עליון מחדרה. בני המשפחה הוחזקו בחדר הילדים למשך כשעה וחצי, ולאחר מכן עזבו החיילים כשהם לוקחים עמם את עימאד ומשאירים מאחוריהם בלגן ולכלוך בשלוש הדירות. החיילים אף החרימו את שמונת מכשירי הטלפון של בני המשפחה וכ-8,000 ש"ח.

פהמי עמאר תיאור בעדות שמסר למחרת לתחקירן בצלם עבד אל-כרים סעדי את הפשיטה על ביתו:

בסביבות השעה 2:30, הבן שלי עודיי העיר אותי אחרי ששמע רעשים ואמר שמישהו מנסה לפרוץ את דלת הבית. קמתי ויצאתי מהחדר ואז הופתעתי לראות כמה חיילים מאירים על הפנים שלי עם פנסים. הייתי בהלם. אחד החיילים שאל אותי מי גר בבית. עניתי לו שאני, אשתי שישנה עדיין והבן שלי עודיי. החייל הורה לי להעיר את אשתי ודרש שכולנו ניכנס לסלון וכך עשינו. החיילים לקחו את הטלפונים הניידים שלנו ואז אחד מהם הוביל אותנו לדירה של בני עימאד בקומה השנייה. שישה או שבעה חיילים נשארו בדירה שלנו. כשנכנסנו לדירה של עימאד החייל הורה לנו להיכנס לחדר הילדים. חנאן ישבה שם מפוחדת וכיסתה את עצמה בשמיכה, בלי כיסוי ראש. הילדים שלה ישנו. הבן שלי סוהיל, אשתו מייס והתינוק שלהם כינאן גם היו בחדר.

סוהיל עמאר, נהג מונית, תיאר גם הוא את מה שעבר על משפחתו באותו לילה:

בסביבות השעה 2:30 לפנות בוקר אשתי העירה אותי ואמרה שגנבים מנסים לפרוץ את דלת הבית שלנו. קמתי בבהלה וכשניסיתי לצאת מהחדר ראיתי חיילים חמושים עם פנסים על הקסדות. נשארתי בפתח ואמרתי לאשתי להתלבש ואז הדלקתי את האור. לבשתי מכנסיים ומיד הוצאתי כסף מזומן שאני מחזיק בבית. היו לי כמעט 1800ש"ח ועוד 1000 דינר ירדני. חלק מהכסף הזה שייך לחברת המוניות שבה אני עובד. אחד החיילים דרש ממני לתת לו את הכסף וכך עשיתי.

החייל הוביל אותי ואת אשתי לדירה של אחי עימאד בקומה השנייה. היו שם שני שוטרים שהתלוו לחיילים, והחייל מסר להם את הכסף. השוטר הכניס את הכסף למעטפה וגם את שני הטלפונים הניידים שלי והטלפון של אשתי. החיילים הורו לנו להיכנס לחדר הילדים. חנאן ישבה שם מפוחדת בפיג'מה וכיסתה את עצמה בשמיכה. בקשתי מהחייל שעמד בפתח לאפשר לה ללכת להתלבש ואז הוא הלך לחדר והביא לה בגדים וכיסוי ראש. בינתיים הגיעו ההורים שלי.

כמה דקות אחר-כך אחד החיילים פנה אליי ושאל אותי על תכשיטים מזהב ועל 1,800 ש"ח שמצא בחדר השינה ששכחתי מהם. הסברתי לו שאלה מתנות שאשתי קבלה לרגל הלידה של התינוק שלנו לפני כחודשיים. החייל מסר לי את התכשיטים ואת הכסף אבל לא החזיר לי את הכסף שהם לקחו קודם ולא מסר לי שום אישור על ההחרמה.

חנאן עמאר, שנאלצה לצאת מחדרה בפיג'מה וללא כיסוי ראש, סיפרה על הפחדים שלה באותה לילה:

אחת הדלתות שפרצו החיילים. הצילום באדיבות המשפחה

התעוררתי מרעשים כשמישהו ניסה לפרוץ את הדלת. הערתי את בעלי עימאד ואז פתאום חיילים נכנסו לתוך הדירה, כשהיינו עדיין במיטה. הייתי בהלם מהמחזה. בחיים לא ציפיתי לעבור משהו מפחיד כזה, שאנשים זרים יכנסו לי לחדר השינה כשאני במיטה שלי ובפיג'מה. פחדתי מאוד, במיוחד כשאחד החיילים נכנס לחדר וצעק עלינו להרים את הידיים. הם הובילו אותי לחדר השינה של הילדים, שישנו עדיין. לא הרשו לי להתלבש. פחדתי מאוד, על עצמי, על הילדים שלי ועל בעלי.

אחרי חצי שעה בערך הגיעו הגיס שלי סוהיל וגיסתי מייס עם התינוק שלהם. ואז סוהיל ראה שאני בלי בגדים וביקש מהחייל שייתן לי להתלבש, אבל הוא לא הסכים שאצא מחדר הילדים והלך הביא לי מחדר השינה בגדים וכיסוי ראש. אחרי כמה דקות הגיעו גם חמתי וגיסי עודיי. כולנו נשארנו בחדר ביחד. אף אחד לא שאל אותנו כלום. חייל עמד בפתח הדלת.

בסביבות השעה 4:00 החיילים יצאו מהבית ושמענו את הג'יפים מתרחקים. הם לקחו איתם את בעלי. יצאנו מהחדר וראיתי את הבלגן שהם עשו בחדר השינה שלנו. החיילים לקחו את הטלפונים הניידים שלי ושל בעלי. אני לא מבינה למה הם עצרו אותו, הוא מנהל חשבונות ותמיד יש אצלו כסף של לקוחות. אנחנו נשואים כבר עשר שנים וזאת הפעם הראשונה שעוצרים אותו.

עודיי עמאר, עורך דין, סיפר בעדותו:

לפני שנכנסנו לחדר הילדים בבית של אחי עימאד אחד החייל עשה עליי חיפוש גופני. מצאנו בחדר את חנאן בפיג'מה ובלי כיסוי ראש, את הילדים שלה שישנו עדיין, את אחי סוהיל, אשתו מייס והתינוק שלהם ואת ההורים שלי. עימאד לא היה בחדר. אחד החיילים עמד בפתח הדלת ולא נתן לאף אחד לצאת מהחדר, גם לא לחנאן שרצתה ללכת להתלבש. בסוף, אחרי שסוהיל ביקש מהחייל כמה פעמים, הוא הלך לחדר שלה והביא לה בגדים וכיסוי ראש.

נשארנו בחדר שעה וחצי ערך ואז החיילים יצאו בלי שידענו ובלי שהייתה לנו הזדמנות להיפרד מעימאד. ירדתי לקומה הראשונה לבדוק את המצב של הבית. ניגשתי ישר לחדר השינה, אני עובד כעו"ד ויש לי תיקים מהעבודה שאני משאיר בחדר שלי. היה שם גם סכום של 600 שקל. אבא שלי, שבא איתי, מצא את הבגדים שלו זרוקים על הרצפה בלי 1,500 שקל שהיו בכיס המכנסיים. תעודת הזהות ורישיון הנהיגה שלו, שהיו בכיס של החולצה, גם היו זרוקים על הרצפה. את הטלפונים שלנו, שלי, של אבא ושל אמא, הם לקחו כבר בהתחלה ולא החזירו.

למחרת בבוקר התקשרו אלינו חברים מטול כרם ואמרו לנו שחיילים פשטו גם על המשרד של עימאד במרכז העיר. הלכתי למשרד וגיליתי שהחיילים לקחו שני מחשבים ותיקים של לקוחות שלו.

 

20.11.20, קדום, מחוז קלקיליה: משפחות עומר ועלי

ביום שישי, 20.11.20, לאחר תפילת הצהריים, יצאו תושבי כפר קדום, כמנהגם מאז שנת 2011, להפגנה השבועית נגד חסימת הכניסה המזרחית לכפר. כ-150 מתושבי הכפר יצאו בתהלוכה ממרכזו והתקדמו מזרחה לכיוון החסימה. במהלך ההפגנה, צעירים שרפו צמיגים ויידו אבנים לעבר חיילים, שירו לעברם כדורי מתכת מצופים גומי ורימוני גז והשליכו רימוני הלם.

ואאיל עומר, בן 20, נפגע מכדור "גומי" במצחו. הוא פונה לבית החולים, שם נתפר הפצע והוא שוחרר לביתו. למחרת, בסביבות השעה 3:00 לפנות בוקר, פשטו כעשרים חיילים על שניים מבתי הכפר ועצרו אותו וצעיר נוסף בשם קייס עלי, בן 20, בטענה שיידו אבנים לעבר החיילים בהפגנה.

להלן עדויות שגבה תחקירן בצלם עבד אל-כרים סעדי ב-21.11.20 מבני משפחתם:

מעצרו של ואאיל עומר:

פאדייה עומר, אמו של ואאיל, בת 41 ואם לארבעה, עקרת בית, תיארה בעדותה את מה שאירע:

מהפכה שהותירו החיילים בבית משפחת עלי. הצילום באדיבות המשפחה

בסביבות השעה 4:00 לפנות בוקר התעוררתי מרעשים ושמעתי מישהו מנסה לפתוח את דלת הבית שלנו. קמתי מהמיטה לבדוק מה קורה ואז 20 חיילים בערך פרצו את מנעול הדלת עם מכשיר כלשהו ופשטו על הבית. החיילים נכנסו לחדר האורחים שבו היו הבנים שלי, עאהד, בן 22, וואאיל, בן 20, ומיד אזקו להם את הידיים באזיקונים וכיסו להם את העיניים שלהם. הם כיסו את העיניים, למרות שהוא נפצע בהפגנה מעל לעין השמאלית שלו. חלק מהחיילים שאלו את ואאיל על הפצע שלו ולמה יש לו תחבושת מסביב לראש. הם הוציאו מהחדר את עאהד והובילו אותו לאחד מחדרי הבית, שנשאר מכוסה עיניים ואזוק ידיים עד שהחיילים יצאו מהבית. כמה מהחיילים התפזרו בבית ועשו חיפוש בחדר השינה. בעלי, עבדאללה, בן 53, עבר לאחרונה ניתוח באגן. הוא היה בחדר אחר וקרא לי שאביא לו את ההליכון עם הגלגלים ושאעזור לו לצאת מהמיטה וללכת.

החיילים אפשרו לי לגשת אליו. קירבתי את ההליכון למיטה שבה הוא שכב, ובזמן שהוא התרומם וניסה להישען עליו אחד החיילים בעט בהליכון והעיף אותו ובעלי נפל על הרצפה. צעקתי על החיילים ודרשתי שיעזרו לי להרים את בעלי ולהחזיר אותו למיטה. אחד מהם עזר לי.

הם הורו לנו להסתגר בחדרים ולא ידענו מה קורה עד שהחיילים עזבו את הבית. יצאנו מהחדרים והספקתי לראות אותם מוציאים את ואאיל מהבית, כשהוא אזוק ידיים ומכוסה עיניים. הם העלו אותו לאחד הג'יפים הצבאיים שחיכו מחוץ לבית. החיילים נשארו בבית בערך שעה וחצי. היה גשום באותו הלילה והם מרחו בוץ על כל הרצפה.

הם לא הרשו לנו להיפרד מואאיל. ניסיתי לצאת אחריהם ולתת להם את האנטיביוטיקה ומשכך הכאבים שנתנו לו בבית החולים, אבל אף אחד מהם לא הסכים לקחת את זה.

עבד א-רחמאן עלי, בן 45, נשוי ואב לשישה, קצין במשטרה הפלסטינית, תיאר את מעצרו של בנו, קייס:

דלת ששברו החיילים בבית משפחת עלי. התמונה באדיבות המשפחה

בסביבות השעה 3:00 לפנות בוקר, הבן הבכור שלי, קייס, בן 20, העיר אותי. הוא נשאר ער בלילה ועישן נרגילה במטבח. הוא אמר לי שהוא שומע רעשים, כאילו שמישהו עומד לפרוץ את הדלת. הוא חשב שאלו חיילים.

קמתי מהר וניגשתי לדלת הכניסה. אמרתי בקול רם בערבית: "אני אפתח את הדלת". אבל החיילים צעקו עליי ואחד מהם אמר לי בעברית "תשתוק". ואז הם פרצו את הדלת עם מכשיר כלשהו ובערך עשרה חיילים נכנסו לבית. הנעליים שלהם היו מלאות בבוץ כי בחוץ היה גשום מאוד. כשהם פרצו לבית, אני ובני משפחתי כבר התאספנו בסלון.

החיילים דחפו את קייס לפינה של הסלון ואז אחד מהם נגח בראש שלו עם הקסדה שלו. קייס נפל על הרצפה ואני צעקתי ושאלתי אותם למה הם משתמשים באלימות כשהבן שלי לא עשה שום דבר. מה הסיבה לכל האלימות הזאת? החיילים צעקו עליי ועל שאר בני המשפחה והורו לנו לשתוק. קייס נפצע מהנגיחה ודימם מהראש, הדם כיסה את הפנים שלו.

החיילים הורו לנו להיכנס לאחד החדרים והשאירו רק את קייס איתם בסלון. הם נכנסו לחדרים, לכלכו את השטיחים, נברו בארונות וזרקו את החפצים שלנו על הרצפה. הם עיכבו אותנו בחדר במשך שעה בערך ואז שמעתי אותם קוראים לי כמין התראה, כדי שאדע שהם עוזבים. לא הספקנו להיפרד מקייס או לראות אותו. הוא היה רק במכנסיים קצרים וגופיה, אז לפני שהחיילים יצאו מהבית נתתי לאחד מהם מכנסיים ארוכים ומעיל בשבילו.

זמן קצר לפני עזיבת החיילים הגיע לבית גם קצין שב"כ, שידע שאני קצין במשטרה הפלסטינית. הוא אמר לי שהם הגיעו כדי לחנך את קייס כי הוא לא מחונך בגלל שהוא השתתף בהפגנה ויידה אבנים לעבר החיילים. הקצין איים על הילדים שלי, ליית', בן 18, ואיסלאם, בן 15, שהוא יעצור גם אותם אם הם ימשיכו להשתתף בהפגנה השבועית.

אין שום הצדקה להתנהגות של החיילים, שנועדה רק להפחיד אותנו. בשביל זה הם פרצו את דלת הבית, זרקו את החפצים והבגדים שלנו על הרצפה, ולכלכו לנו את הבית ואת השטיחים.

אני לא יודע מה קרה לקייס אחרי שהם לקחו אותו, ואם הם טיפלו בפצע שלו מהנגיחה.

סרטונים אחרונים