דילוג לתוכן העיקרי

מתנחלים מלווים בחיילים מגרשים חקלאים מאדמתם ומשחיתים את רכושם, בורין, מחוז שכם, 23.11.20

בשעות הבוקר המוקדמות של יום שני, ה-23.11.20, יצאו תשעה בני משפחת עומראן לשתול ולזרוע ירקות ופירות. למבוגרים  התלוו חמישה ילדים, בני שנתיים עד 15, ויחד הם הגיעו לחלקת האדמה שלהם, המשתרעת ע...
לקריאת המאמר המלא בחזרה לדף הסרטון

מתנחלים מלווים בחיילים מגרשים חקלאים מאדמתם ומשחיתים את רכושם, בורין, מחוז שכם, 23.11.20

בשעות הבוקר המוקדמות של יום שני, ה-23.11.20, יצאו תשעה בני משפחת עומראן לשתול ולזרוע ירקות ופירות. למבוגרים  התלוו חמישה ילדים, בני שנתיים עד 15, ויחד הם הגיעו לחלקת האדמה שלהם, המשתרעת על שטח של חמישה דונם מדרום לבורין. בסביבות השעה 10:00, כשהיו בעיצומה של העבודה, הגיעו מכיוון המגדל הצבאי הסמוך שלושה חיילים ושאלו את בני המשפחה האם ראו צעירים שיידו אבנים על הכביש. בני המשפחה ענו בשלילה, והחיילים נשארו באזור מספר דקות ואז הסתלקו.  

כעשר דקות לאחר מכן, הגיעו למקום כשבעה מתנחלים ועמם חזרו שלושת החיילים. המתנחלים, חלקם חמושים באקדחים, החלו לצעוק על בני המשפחה ולקלל אותם. הם טענו שהאב, יאסר עומראן (39) הוא זה שידה אבנים על הכביש. החיילים הורו לבני המשפחה לעזוב את החלקה והמתנחלים החלו לפזר את הזרעים, לעקור שתילים ולהשחית את רכוש המשפחה. בנוסף, השחיתו המתנחלים אוכל, ספרים ובגדים שבני המשפחה הביאו עמם. בני המשפחה נאלצו להתרחק מאדמתם ולעבור לחלקה סמוכה, שם המתינו כשעה עד שהמתנחלים והחיילים עזבו . כששבו לחלקתם, גילו מה רב ההרס שהשאירו אחריהם המתנחלים. בשלב זה הגיע למקום ג'יפ צבאי, שנשאר באיזור עד שבני המשפחה חזרו לביתם, בסביבות השעה 16:00.

סוהא עומראן, בת 37, תושבת בורין ואם לשמונה, תיארה את האירוע בעדות שמסרה לתחקירנית בצלם, סלמא א-דבעי:  

נטענו שתילי תאנים, שזיפים ושסק. לפני כשבוע חרשנו את האדמה וביום שני הגענו לשם כדי לזורע פול, שום, בצל, תפוחי אדמה ותות שדה. קיווינו שהיבול יספק לנו הכנסה נוספת כי מאז הקורונה ההכנסה של בעלי מעבודתו כספר הצטמצמה מאוד.

גיסתי נג'ווא, בת 52, והבן שלה עז א-דין, בן 22, באו איתנו. היינו באמצע העבודה ובדיוק כשעמדתי להכין תה הגיעו שלושה חיילים מכיוון המגדל הצבאי הסמוך. הם דיברו בעברית עם בעלי ואחר כך הבנתי ממנו שהם טענו שיש מיידי אבנים באזור, ושאלו אם ראינו אותם. אחרי רבע שעה בערך החיילים הלכו ואנחנו המשכנו לעבוד. עשר דקות אחר-כך החיילים חזרו ויחד איתם היו בין שבעה לעשרה מתנחלים, שהתחילו לצעוק עלינו. כולם חבשו מסכות וכמה מהם היו עם אקדחים בחגורה. הם קיללו אותנו בעברית, אבל אני הבנתי שהם אמרו "בן זונה". בעלי, שיודע עברית, אמר לי אחר כך שהמתנחלים האשימו אותו שהוא זרק אבנים על הכביש.  

הבת שלי רימאל, בת שנתיים, שהחזקתי על הידיים, התחילה לבכות ולצעוק וגם הבן שלי אל-עוקאב, בן 5, והבת שלי עביר, בת 4, התחילו לבכות מרוב פחד. ניסיתי להרגיע את הילדים וביקשתי מהם להתרחק אבל הם לא רצו לזוז בלעדי ואני לא רציתי להשאיר שם לבד את בעלי, מוקף במתנחלים.  

החיילים דרשו שוב ושוב שנסתלק וחלק מהמתנחלים התחילו לקחת את החפצים שלנו ולזרוק אותם ולפזר אותם. הם זרקו גם את הזרעים שהבאנו איתנו וגם אוכל ושתייה, וילקוטים שהילדים הביאו איתם כדי להכין שיעורי בית וללמוד לבחינות. המתנחלים גם קרעו את ספרי הלימוד של הילדים. אפילו את המחצלות הם זרקו על הכביש. מתנחל אחד רוקן על המדורה את קנקן התה, וכששאלתי אותו למה, הוא עשה עם היד שלו סימן על הצוואר, של כריתת ראש.  

בינתיים בעלי והאחיין שלי, עז א-דין התווכחו עם המתנחלים ולא הסכימו שנעזוב. בעלי ניסה להסביר להם שאנחנו נמצאים באדמה שלנו ואנחנו לא אחראים למה שקורה על הכביש. אבל הם לא הסכימו להקשיב ובסוף נסוגנו לחלקה סמוכה. המתנחלים המשיכו להשליך ולהשחית את הכל.  

עמדנו וצפינו במה שהמתנחלים והחיילים עושים באדמה שלנו. אחרי שהם עזבו חזרנו לחלקה ומה שראינו היה באמת עצוב. שום דבר לא נשאר על כנו. הם השחיתו הכול. אפילו את השתילים החדשים שנטענו הם שברו. מצאתי חלק מהבגדים של רימאל בשדה קוצים סמוך. המתנחלים גם גנבו לנו שתי טוריות, מכוש ומגרפה. אספנו את כל מה שהצלחנו להציל וזרענו ושתלנו מחדש. בשלב מסוים הגיע ג'יפ צבאי ונשאר בסביבה עד שהלכנו הביתה, בסביבות השעה 16:00.  

כשחזרנו הביתה הילדים היו עדיין בהלם. אדם לא הצליח ללמוד למבחן שהיה לו. הוא רק בהה בספר שהמתנחלים קרעו. עביר אמרה לי "אני מפחדת שהחיילים יקחו אותך וישימו אותך בבית הכלא". האירוע השפיע עליהם מאוד. שמעתי אותם אפילו מדברים מתוך שינה, והם התעוררו כמה פעמים בלילה. למחרת ליוויתי אותם לבית הספר וקניתי להם ספרים חדשים.

נג'ווא עומראן, בת 52, תושבת שכם, נשואה ואם לשמונה, סיפרה גם היא על האירוע בעדות שמסרה לתחקירנית בצלם, סלמא א-דבעי:

בדרך כלל אנחנו לא נתקלים בשום בעיות כשאנחנו הולכים לאדמה שלנו. הרבה פעמים מגיעים חיילים, שואלים אותנו מה אנחנו עושים, אנחנו עונים להם שאנחנו עובדים באדמה והם לא עושים כלום. מה שקרה הפעם היה לא יאומן.

עד שהחיילים והמתנחלים הגיעו נהנינו ממזג האוויר היפה ומהרוגע של הטבע. עבדנו, דיברנו וצחקנו יחד.  

לא ממש הבנתי מה הם רצו. אם הנוכחות שלנו שם סתם הפריעה להם או שבאמת זרקו עליהם אבנים כמו שטען הצבא. אנחנו לא ראינו שום דבר כזה. באזור שהיינו בו היה שקט לגמרי והתנועה על כביש יצהר זרמה בצורה נורמלית.  

כל-כך כעסתי כשראיתי את המתנחלים הורסים הכל, אבל התאפקתי כדי לא לחמם את הבן שלי ואחי. במקום זה אמרתי להם "שיעשו מה שהם רוצים, העיקר שאתם בריאים ושלמים. לשאר הדברים אפשר למצוא תחליף". רציתי להרגיע אותם כי אין לנו ברירה אלא להתאזר בסבלנות. הרי הצבא מגן על המתנחלים ולא עושה כלום בשבילנו.

סרטונים אחרונים