דילוג לתוכן העיקרי

חיילים עיכבו ילד בן 13 בחברון והוליכו אותו ברחובות כשעיניו מכוסות

ב-3 בנובמבר, בסביבות השעה 11:30, עיכבו חיילים בשכונת ג'בל ג'אלס בחברון את עבד א-ראזק אידריס, ילד בן 13, תושב השכונה. החיילים הכניסו את הילד לג'יפ, כיסו את עיניו והסתובבו עמו בעיר. לאחר מכ...
לקריאת המאמר המלא בחזרה לדף הסרטון

חיילים עיכבו ילד בן 13 בחברון והוליכו אותו ברחובות כשעיניו מכוסות

ב-3 בנובמבר, בסביבות השעה 11:30, עיכבו חיילים בשכונת ג'בל ג'אלס בחברון את עבד א-ראזק אידריס, ילד בן 13, תושב השכונה. החיילים הכניסו את הילד לג'יפ, כיסו את עיניו והסתובבו עמו בעיר. לאחר מכן לקחו אותו לשכונת אל-חריקה, הנמצאת במרחק של כקילומטר ממקום מגוריו, הורידו אותו מהג'יפ, והוליכו אותו הלוך ושוב ברחובות כשעיניו מכוסות. כשהגיע למקום אביו של עבד א-ראזק, החיילים סירבו לשחרר לידיו את בנו. הם לקחו אותו בג'יפ למוצב צבאי בהתנחלות קריית ארבע. למרות זאת, חיילים מסרו לאביו שהוא נלקח לתחנת המשטרה בקרית ארבע, והוא הלך לחפשו שם, לשווא. רק בסביבות השעה 14:00 שוחרר עבד א-ראזק וחזר לבדו לביתו, לאחר שהחיילים במוצב שאלו אותו על מיידי אבנים.

זהו אינו מקרה חריג אלא רק חלק מהשגרה האלימה, המוכרת היטב, לה נחשפים תושבי חברון. שגרה זו מלווה באלימות יומיומית מצד אנשי כוחות הביטחון והמתנחלים, הכוללת תקיפות פיזיות, איומים, עלבונות והשפלות, פלישות חוזרות ונשנות של הצבא לבתיהם, בדרך כלל באישון לילה – ומעצרי שווא של קטינים ובגירים ברחובות ובבתים. ישראל מסתתרת מאחורי טענות ביטחוניות כדי להצדיק שגרה זו, כמו גם את משטר ההפרדה שהיא מיישמת בעיר. ואולם כפי שמקרה זה מוכיח – אלה טענות ריקות מתוכן, שנועדו רק להצדיק את רצונה של ישראל לגרום לפלסטינים תושבי העיר לעזוב את בתיהם, לכאורה מרצונם, באמצעות יצירת תנאי חיים בלתי אפשריים עבורם.

בעדות שמסר לתחקירנית בצלם מנאל אל-ג'עברי ב-17.11.19 תאר עבד א-ראזק אידריס את מה שעבר עליו:

עבד א-ראזק אידריס. צילום: רימא עיסא, בצלם, 20.11.19

ביום ראשון, 3.11.19, בסביבות עשר, סגרו את בית הספר שלי ושלחו את כולנו הביתה אחרי שחיילים זרקו רימוני גז לחצר של בית הספר ולידו. הבית שלי נמצא במרחק של כשלושה ק"מ מבית הספר והלכתי הביתה עם חבר.

כשהגעתי לכניסה לג'בל ג'והר התנפלו עליי פתאום שני חיילים שהתחילו לסחוב אותי לכיוון ג'יפ ישראלי. אחד מהם הרים אותי והכניס אותי לתוך הג'יפ ואחר-כך כיסה לי את העיניים. פחדתי מאוד ולא הבנתי מה קורה סביבי. ישבתי בג'יפ ולא הוצאתי מילה מהפה. אחד החיילים נתן לי סטירה ובעט בי. הוא דיבר אליי בעברית ולא הבנתי מה הוא אומר.

הג'יפ נסע ולא ראיתי לאן בגלל כיסוי העניים. בסוף הוא עצר והחיילים הורידו אותי מהג'יפ והוליכו אותי ברחוב. העיניים שלי היו עדיין מכוסות. תוך כדי הליכה אחד החיילים הוריד לי את כיסוי העיניים ואז ראיתי שאני נמצא ברחוב אל-חריקה. אחר-כך אחד החיילים שוב שם לי את כיסוי העיניים והידק אותו בצורה מכאיבה. שתקתי כי פחדתי שאם אבקש מהחייל להוריד אותו הוא ירביץ לי.

נבהלתי מאוד כשהחיילים התחילו לירות רימוני גז ולצעוק על אנשים ברחוב וגם הרגשתי צריבה באף ובפנים. זה היה בדיוק כשהם הוליכו אותי מסביב לפינה. החייל שהחזיק אותי כופף לי את הראש כלפי מטה בכל פעם שניסיתי להרים את הראש. הרגשתי כאבים חזקים בצוואר וניסיתי להרים את הראש אבל הוא לחץ לי על הראש בכוח. שמעתי את החיילים מדברים עם אישה וגבר שכנראה ניסו לחלץ אותי מידיהם. ואז שמעתי את הקול של אבא שלי שכנראה בדיוק הגיע. גם הוא ניסה לחלץ אותי מהחיילים.

אחר-כך החיילים הוליכו אותי לתוך המחנה הצבאי בקרית ארבע. במחנה הם הכניסו אותי לחדר, עם עיניים מכוסות. הרגשתי שיש שם חיילים. אחד מהם קילל אותי ואמר "יא בן שרמוטה". היא דיבר איתי בערבית והאשים אותי בזריקת אבנים. הכחשתי את זה ואמרתי לו שלא עשיתי דבר. הוא שאל אותי על הילדים שזורקים אבנים ועניתי לו שאני לא מכיר אף אחד ושהייתי בדרך הביתה ושלא עשיתי כלום.

אחר-כך חייל הוריד לי את כיסוי העיניים, הוציא אותי מהמחנה ואמר לי להסתלק. הלכתי ברחוב אל-חריקה עד שהגעתי לכביש שמוביל לשכנת ג'בל ג'והר. פגשתי קרוב משפחה שאמר לי שאבא בדרך אליי אז חיכיתי לו עד שהוא הגיע עם המכונית ולקח אותי הביתה. אימא שלי מאוד דאגה וכשחזרתי היא וסבתא שלי חיבקו אותי ובכו. אני בכלל לא עשיתי כלום ולא זרקתי שום אבנים. אין לי מושג מה החיילים רצו ממני.

אביו של עבד א-רזאק , סאדק אידריס, בן 46, נשוי ואב ל-11, תיאר בעדות שמסר לתחקירנית בצלם מנאל אל-ג'עברי ב-12.11.19 את שאירע לבנו:

ביום ראשון, 3.11.19, בסביבות השעה 11:00 בבוקר, הייתי בבית כשקרוב משפחה שלי התקשר ואמר שחיילים עצרו את עבד א-רזאק באזור שכונת ג'בל ג'והר, הכניסו אותו לג'יפ ולקחו אותו לכיוון שכונת אל-חריקה.

נסעתי מיד לשכונת אל-חריקה וכשהגעתי ראיתי בערך חמישה חיילים בראש הדרך שמובילה לאזור ג'בל ג'והר. הם הובילו את עבד א-רזאק, שהעיניים שלו היו מכוסות. אחד החיילים החזיק את הזרועות שלו מאחורה ולחץ לו על הראש מדי פעם. הם הוליכו אותו ברחובות של השכונה וזרקו רימוני הלם וגז מדמיע.

ראיתי אישה ובחור שדיברו עם החיילים וניסו לחלץ אותו מידיהם. החניתי את המכונית שלי קרוב אליהם וירדתי לדבר עם החיילים. הסברתי להם שזה הבן שלי ואחד מהם ענה לי: " הבן שלך זורק אבנים". הוא הראה לי תמונה של ילד בטלפון הנייד שלו. התמונה לא הייתה ברורה ואני לא יודע אם זאת הייתה תמונה של בני. עניתי לו שאפילו אם זו אכן תמונה של הבן שלי, הוא עדיין ילד ואי אפשר להתייחס אליו בצורה כזאת.

עבד א-רזאק נראה חיוור ומפוחד, ונראה לי שהוא גם שאף גז מדמיע. אחד החיילים אמר שהוא לא מתכוון לשחרר אותו ושהם הולכים לקחת אותו לחקירה במשטרה. המשכתי ללכת אחריהם. תוך כדי הליכה הם המשיכו לזרוק רימוני גז מדמיע ורימוני הלם. בסוף חזרתי אחורה. ראיתי את החיילים מובילים את עבד א-ראזק לכיוון המחנה הצבאי שמדרום לקריית ארבע, במרחק של 200 מטר בערך מהשער של קריית ארבע.

חזרתי למכונית שלי ונסעתי לכיוון המחנה דרך כביש ואדי א-נסארא. החניתי את המכונית ליד השער שקרוב לשכונת ג'אבר. ירדתי משם לכביש שמוביל לקריית ארבע. עצרתי ג'יפ צבאי שעבר שם ושאלתי את הקצין על הבן שלי. הוא הציע לי ללכת לתחנת המשטרה בקריית ארבע, והלכתי לשם. כשהגעתי לשם ניסיתי לתקשר עם השוטרים שיושבים בתוך התחנה באמצעות מכשיר טלפון שנמצא בכניסה. שאלתי אותם על הבן שלי ורק אחרי שחיכיתי שם בערך שעה אחד השוטרים אמר לי שהבן שלי לא הגיע לשם בכלל. בסביבות השעה 13:30 אחד מבני הדודים שלי התקשר אליי ואמר לי שהחיילים שיחררו את עבד א-ראזק מהמחנה הצבאי שליד לקריית ארבע. הלכתי לשם ועבד א-רזאק חיכה לי ברחוב. הם שחררו אותו בלי ערבות. הוא היה מפוחד, מבולבל ותשוש. הרגעתי אותו ולקחתי אותו הביתה. בדרך הוא סיפר לי איך החיילים תפסו אותו בדרך הביתה מבית הספר.

סרטונים אחרונים