דילוג לתוכן העיקרי

ההריסות בוואדי אל-חומוס: התירוץ – ביטחון, האסטרטגיה – עליונות דמוגרפית יהודית

הבוקר, יום שני, 22.7.19, החלו הרשויות הישראליות להרוס מבנים בשכונת ואדי אל-חומוס, השלוחה המזרחית של צור באהר במזרח ירושלים. זאת לאחר שבג"ץ דחה את עתירת התושבים וקבע כי אין כל מניעה חוקית ...
לקריאת המאמר המלא בחזרה לדף הסרטון

ההריסות בוואדי אל-חומוס: התירוץ – ביטחון, האסטרטגיה – עליונות דמוגרפית יהודית

הבוקר, יום שני, 22.7.19, החלו הרשויות הישראליות להרוס מבנים בשכונת ואדי אל-חומוס, השלוחה המזרחית של צור באהר במזרח ירושלים. זאת לאחר שבג"ץ דחה את עתירת התושבים וקבע כי אין כל מניעה חוקית להריסתם. בסך הכל מתכוונת ישראל להרוס 13 מבנים, בהם לפחות 44 דירות, רובן הגדול בשלבי בנייה שונים. במבנים שנהרסו הבוקר כבר גרו שתי משפחות המונות 17 בני אדם, בהם 11 קטינים – שכולם נותרו כעת ללא קורת גג. חלק מהמבנים המיועדים להריסה נבנו בשטחי A, לאחר שהרשות הפלסטינית – האחראית שם על נושאי התכנון והבנייה – ניפקה עבורם היתרים.

שכונת ואדי אל-חומוס שוכנת במובלעת שמחוץ לגבולה המוניציפלי של ירושלים – שנקבע על ידי ישראל באופן חד צדדי ב-1967, על בסיס השאיפה לספח לישראל באופן בלתי חוקי כמה שיותר משטח הגדה המערבית, עם כמה שפחות תושבים. שכונה זו מהווה את העתודה הקרקעית העיקרית לפיתוח צור באהר. לפי הערכת ועד צור באהר גרים כיום בשכונה זו כ-6,000 איש – כרבע מאוכלוסיית צור באהר כולה. בשנת 2003 עתר ועד צור באהר לבג"ץ נגד תוואי גדר ההפרדה – תוואי נוסף שנקבע חד צדדית על ידי ישראל כדי לשרת את האינטרסים שלה. התוואי אמור היה לעבור בסמוך לגבול המוניציפאלי של ירושלים ובכך לנתק את כל בתי שכונת ואדי אל-חומוס מצור באהר, אך בעקבות העתירה הסכימה המדינה להסיט את תוואי הגדר כמה מאות מטרים מזרחה לתוך שטחי הגדה המערבית.

ואדי אל-חומוס - בתים משני עברי הגדר. צילום: עאמר עארורי, בצלם, 22.7.19

בשנים 2004 ו-2005 הוקמה גדר ההפרדה באזור זה, במתכונת מצומצמת יחסית. במקום חומת בטון, כמו ברוב תוואי הגדר במזרח ירושלים, הקימה ישראל כביש פטרול דו-מסלולי עם שוליים רחבים וגדר נוספת. הגדר מקיפה את שכונת ואדי אל-חומוס, שאמנם לא נותקה מצור באהר אך נותקה משאר שטח הגדה המערבית בשל הקמת הגדר, על אף שהשטח בו היא נמצאת לא סופח לשטחה המוניציפאלי של העיר.

הסטת תוואי הגדר יצרה סבך ביורוקרטי בלתי פתיר עבור תושבי ואדי אל-חומוס, שחלקם בעלי מעמד של תושבי קבע בישראל וחלקם בעלי תעודות זהות של תושבי הגדה המערבית. בעקבות עתירה לבג"ץ, כיום ישראל מכירה בכל תושבי ואדי אל-חומוס כזכאים לביטוח בריאות ולביטוח לאומי – בדומה לשאר תושבי ירושלים בעלי מעמד של תושבי קבע. ואולם בג"ץ קיבל את עמדת המדינה בעתירה אחרת, לפיה התושבים המחזיקים בתעודות זהות של הגדה המערבית אינם זכאים למעמד של תושבי קבע ולכן הם מחויבים לחדש את היתרי השהייה – היתרי שהייה בבתיהם שלהם! - מדי שישה חודשים.

שטחה של שכונת ואדי אל-חומוס אינו נחשב לחלק מירושלים, ולכן עיריית ירושלים אינה מספקת לשכונה שירותים, למעט פינוי אשפה. לרשות הפלסטינית אין גישה לשכונה ולכן אינה יכולה לספק בה שירותים כלשהם, למעט שירותי תכנון ורישוי בשוליה הדרום-מזרחיים של המובלעת. זאת היות ששטחים אלה הוגדרו בהסכמי אוסלו כשטחי A ו-B, ובהם יש לרשות סמכויות תכנון ורישוי הבנייה. רוב שטח המובלעת מוגדר כשטח C, בו מחזיק המנהל האזרחי בסמכויות התכנון ורישוי הבנייה, אך הוא נמנע מהכנת תכנית שתאפשר בנייה במקום – ממש כפי שהוא נמנע מהכנת תכניות כאלה בכל רחבי הגדה המערבית.

הריסת אחד המבנים הבוקר בוואדי אל-חומוס. צילום: שרית מיכאלי, בצלם

המדיניות הישראלית המונעת כמעט לחלוטין בנייה פלסטינית במזרח ירושלים גורמת למצוקת דיור חמורה בקרב תושבי העיר הפלסטינים, הנאלצים בלית ברירה לבנות ללא היתרי בנייה. בשכונת ואדי אל-חומוס נבנו מאז הקמת הגדר מאות דירות (חלקן במבנים רבי קומות) וכן מרכז מסחרי, חוות סוסים ובריכות שחייה. חלק קטן מהמבנים, שהוקם בשטחי A, נבנה לאחר שבעלי הקרקע קיבלו היתרי בנייה מהרשות הפלסטינית. תושבי השכונה הניחו בעצמם את התשתיות בה – כולל דרכים וקווי מים, המסופקים מצור באהר ומבית סאחור.

בדצמבר 2011, כשש שנים לאחר הקמת גדר ההפרדה באזור, הוציא הצבא צו האוסר על בנייה ברצועה שרוחבה נע בין מאה ל-300 מטרים משני צדיה של גדר ההפרדה. לטענת הצבא, צו זה נדרש כדי ליצור "מרחב חיץ פתוח" הנחוץ לפעולתו, שכן אזור ואדי אל-חומוס מהווה "נקודת תורפה למעבר בלתי חוקי" משטחי הגדה אל ירושלים. על פי נתוני הצבא, בעת הוצאת הצו כבר ניצבו בשטח שסומן בו כאסור בבנייה 134 מבנים. מאז נבנו עשרות מבנים נוספים, ונכון למחצית 2019 היו בו כבר 231 מבנים. חלק מהמבנים הללו הם רבי קומות שהוקמו במרחק של עשרות מטרים מהגדר, והם מפוזרים בין שטחים המוגדרים כ-A, B ו-C.

כעבור ארבע שנים, בנובמבר 2015, הודיע הצבא כי בכוונתו להרוס 15 מבנים בשכונת ואדי אל-חומוס. כשנה לאחר מכן, בדצמבר 2016, הרס הצבא שלושה מבנים אחרים בשכונה. ב-2017 עתרו לבג"ץ הבעלים והדיירים של 15 המבנים להם נשקפת סכנת הריסה, באמצעות אגודת סנט איב. בעתירה נטען, בין השאר, כי רוב המבנים נבנו לאחר שקיבלו היתרי בנייה מהרשות הפלסטינית ושבעליהם ודייריהם כלל לא היו מודעים לצו ולאיסור הבנייה.

במהלך הדיונים בעתירה, הסכים הצבא לבטל את צווי ההריסה של שניים מהמבנים. בנוסף הודיע הצבא כי ארבעה מ-13 המבנים הנותרים יהרסו באופן חלקי בלבד. ב-11.6.19 קיבל בג"ץ את עמדת המדינה וקבע שאין כל מניעה להרוס את המבנים.

מפה: משרד האו"ם לתיאום עניינים הומניטאריים

פסק הדין של בג"ץ, שנכתב על ידי השופט מני מזוז, קיבל במלואו את מסגור הנושא על-ידי המדינה כעניין ביטחוני בלבד, תוך התעלמות מוחלטת ממדיניותה של ישראל המונעת כמעט לחלוטין בנייה פלסטינית במזרח ירושלים ומהכאוס התכנוני במובלעת ואדי אל-חומוס שאפשר את הבנייה המסיבית באזור – שרשויות המדינה היו מודעות לה היטב.

בפסק הדין נמנעו השופטים לחלוטין, כפי שעשו פעמים רבות במקרים דומים בעבר, מדיון במדיניות הישראלית המונעת כמעט לחלוטין בנייה במזרח ירושלים, במטרה לכפות עליונות דמוגרפית יהודית בעיר – מדיניות הכופה על התושבים לבנות ללא היתרים. מצוקת הבנייה החריפה במזרח ירושלים, כולל בצור באהר, היא זו שגם עמדה בבסיסה של דרישת הכפר להסיט את תוואי גדר ההפרדה מזרחה. במקום זאת, קבעו השופטים כי הריסת הבתים אכן נדרשת משיקולי ביטחון, שכן בנייה בסמוך לגדר "עלולה להוות גם מסתור למפגעים או לשוהים בלתי חוקיים" ולאפשר "הברחות אמל"ח".

פסק הדין גם מבהיר עד כמה "העברת הסמכויות" לרשות הפלסטינית בשטחי A ו-B במסגרת הסכמי הביניים היא חסרת משמעות מעשית – מלבד לצורך קידום תעמולה ישראלית. כשנוח לה, נתלית ישראל ב"העברת סמכויות" זו כדי לטפח את האשליה שרוב תושבי הגדה כלל אינם חיים תחת כיבוש ושלמעשה, הכיבוש כמעט הסתיים. ואילו כשלא נוח לה – כמו במקרה הנוכחי – מניחה המדינה בצד את מראית העין של "ממשל עצמי", מעלה "נימוקים ביטחוניים" ומממשת את שליטתה המלאה בכל השטח ובכל תושביו.

השופטים דחו כמעט בזלזול את טענות העותרים כי לא ידעו על קיומו של הצו האוסר עליהם לבנות וכי הם בנו לאחר שהסתמכו על היתרים שקיבלו מהרשות הפלסטינית וקבעו כי התושבים עשו "דין לעצמם". לטענת השופטים, על התושבים היה לדעת על הצו, תוך שהם נתלים בעיקר בהוראות הצו המחייבות להביא את תוכנו "ככל הניתן", לידיעת התושבים, בין השאר באמצעות תלייתו בצירוף מפות קשות להבנה ברזולוציה נמוכה במשרדי המת"ק, ובטענות של נציגי המדינה בפניהם. זאת, תוך התעלמות מוחלטת מהעובדות הרלבנטיות: מכך שהצבא לא נקט בכל פעולה כדי להביא את הצו לידיעת התושבים לפני נובמבר 2015, מכך שהצו הוצא שנים לאחר הקמת הגדר ובניית המבנים, ואפילו אז – לא נעשה בשנים הראשונות דבר כדי לאכפו, ומכך שלא נעשה כל מאמץ אמיתי לוודא שהתושבים יודעים על קיומו של הצו – אפילו לא פעולה מתבקשת ופשוטה כמו הדבקתו על בתי התושבים.

לפסיקה זו של בית המשפט עלולות להיות השלכות מרחיקות לכת. במקומות שונים במזרח ירושלים (כמו דחיית אל-בריד, כפר עקב ומחנה הפליטים שועפאט) ובאזורים אחרים בגדה המערבית (כמו א-ראם, קלקיליה וטול כרם וקלנדיה), בהם נבנו מבני מגורים רבים בסמוך לגדר ההפרדה. בנוסף, כתוצאה ממדיניות התכנון הישראלית שמונעת מפלסטינים לקבל היתרי בנייה, נבנו מבנים רבים נוספים ללא היתרים, בהעדר כל ברירה אחרת. פסק הדין האחרון נתן לישראל גושפנקה חוקית להריסתם של כל אלה, תוך שהוא מאפשר לישראל להסתתר מאחורי "טיעונים ביטחוניים" כדי לממש את מדיניותה הבלתי חוקית.

איסמאעיל עבידייה ליד ביתו. צילום: עאמר עארורי, בצלם, 13.7.19

עדותו של איסמעיל עבידייה, תושב ואדי אל-חומוס, בן 42, נשוי ואב לחמישה:

אני במקור משכונת אם ליסון שבג'בל אל-מוכבר. התחתנתי בשנת 1998 וגרתי שם עם אשתי בדירה בשטח של 50 מ"ר. נולדו לי חמישה ילדים והתחלנו לסבול מצפיפות. הרגשתי שאנחנו מוכרחים למצוא בית גדול יותר. ב-2015 קניתי חלקת אדמה בוואדי אל-חומוס והשגתי רישיון בנייה מהרשות הפלסטינית מאחר שהקרקע נמצאת בשטח A ושייכת למחוז בית לחם. בניתי בית בן שתי קומות, כל אחת בשטח של 300 מטר מרובע. הקומה הראשונה עדיין בעבודה ואנחנו גרים בקומה השנייה.

קיבלנו את צו ההריסה ב-2016 ואנחנו עדין בהלם מכך שהערעור שהגשנו לבית המשפט העליון לא התקבל. מאז ההחלטה, כולנו במצב נפשי קשה. אני לא להירדם עד לפנות בוקר. כל הזמן אני חושב לאן נלך אחרי ההריסה, מה נעשה. המחשבות הללו לא מאפשרות לי לישון. אפילו הבן שלי, שלומד השנה לבחינות התווג'יהי (בגרות), לא מצליח להתרכז בלימודים. רק אלוהים יודע אם הוא יצליח במבחן הכללי. לוויתי הרבה כסף בשביל לקנות אדמה ולבנות את הבית. יש לי הרבה חובות ואם הבית ייהרס זה יהפוך אותי לאיש עני. אני לא חושב שאוכל לצאת מהמצב הזה. אני פועל פשוט ויש לי הכנסה מוגבלת מאוד. נצטרך לשכור בית אחר וגם לשלם במקביל את החובות. כרגע, אני לא מסוגל אפילו לחשוב על זה בהיגיון ולא יכול לתכנן מה יקרה אחרי ההריסה.

עדותו של מונזר אבו הדוואן, תושב ואדי אל-חומוס, בן 42, נשוי ואב לחמישה:

התחתנתי בשנת 2001. אני במקור ממחנה הפליטים שועפאט, ונולדו לנו שם שלושה ילדים, אבל לא יכולנו להמשיך לגור שם בגלל הצפיפות, חוסר הביטחון והתדרדרות מצב התשתיות במקום. הרגשתי שהעתיד של הילדים שלי בסכנה. בנוסף, היה לנו צפוף בבית. היו שם רק חדר אחד, מטבח ושירותים בשטח של 40 מטר מרובע. עברנו לגור באופן זמני בראס אל עמוד, מקום יותר טוב ממחנה הפליטים, בבית בשטח של 50 מטר מרובע.

יחד עם האחים שלי ואבא שלי חיפשנו מקום זול לבנות בו ומצאנו את וואדי אל-חומוס. קניתי את האדמה והשגנו רישיון בנייה מהרשות בבית לחם, בגלל שהקרקע מצאת בשטח A בגדה המערבית. בנינו את הקומה שתי קומות – קומת חנייה למכוניות ומעליה קומת מגורים עם שתי דירות – והתכוונו לבנות קומה שלישית שבה יהיו עוד שתי דירות בשביל האחים שלי אשרף ואחמד.

צו ההריסה שהוציא המנהל האזרחי ניפץ לנו את החלומות והתקוות להשתקע שם. הצו מורה לנו להרוס בעצמנו את הבית עד ה-18.7.19. מאז אנחנו חיים במתח ולא מצליחים לחשוב על שום דבר אחר. בכל פעם שאני מסתכל על הילדים שלי אני עצוב, לאן נלך אחרי ההריסה? אין לי מושג! אולי לרחוב.

אני אדם עני. אני עובד בעבודות יומיות בבנייה ומצליח לפרנס את המשפחה בקושי. אין לי אפשרות לשכור דירה, אפילו לא ב-500 דולר. אני חושב שאחרי ההריסה לא תהיה לנו ברירה אלא להקים אוהל על חורבות הבית ולגור בו. יש לנו חמישה ילדים: אוסאמה בן 17, עבד א-רחמן בן 15, אימאן בת 13, אדם בן 8 ואדהם בן שנה ו-9 חודשים.

בכל פעם שהילדים רואים מכונית צבאית מגיעה לוואדי אל-חומוס הם חושבים שהגיעה שעת ההריסה ונכנסים לחרדה. הם חיים עכשיו במתח, חרדה ובלבול.

 

סרטונים אחרונים