דילוג לתוכן העיקרי

שגרת כיבוש בשכונת ח'ירבת קלקס בחברון: יותר מ-17 שנים של ניתוק משאר העיר

ח'ירבת קלקס היא שכונה דרומית של חברון שהייתה בעבר כפר עצמאי, וחיים בה כ-3,000 בני אדם. בין השכונה לבין העיר חברון מפריד כביש 60. באופן טבעי, חיי התושבים מתנהלים ברובם בחברון: רבים מהם עוב...
לקריאת המאמר המלא בחזרה לדף הסרטון

שגרת כיבוש בשכונת ח'ירבת קלקס בחברון: יותר מ-17 שנים של ניתוק משאר העיר

ח'ירבת קלקס היא שכונה דרומית של חברון שהייתה בעבר כפר עצמאי, וחיים בה כ-3,000 בני אדם. בין השכונה לבין העיר חברון מפריד כביש 60. באופן טבעי, חיי התושבים מתנהלים ברובם בחברון: רבים מהם עובדים בה, מקבלים בה שירותי בריאות ועורכים בה קניות. כך, החקלאים מוכרים את גידוליהם בשוק הירקות במרכז חברון וכמאה תלמידי תיכון ואוניברסיטה לומדים בה מדי יום.

לח'ירבת קלקס ארבע דרכי גישה. הדרך הראשית – הצפונית – מחברת את השכונה ישירות לכביש 60, ומשם ישירות לשאר חלקי חברון. ואולם בשנת 2000, בתחילת האינתיפאדה השנייה, הציב הצבא ערימות סלעים ועפר משני צדי כביש 60 ומאז התושבים אינם יכולים לנסוע בה.

במקום זאת, במשך יותר מ-17 שנה, עומדת בפני התושבים המבקשים להגיע לחברון הבחירה בין שתי דרכים, כל אחת עם קשיים וסכנות משלה: הדרך האחת היא לצעוד מביתם עד לכביש 60, לטפס על החסימה שבצדו האחד, לחצות את הכביש ברגל, לטפס על החסימה שבצדו השני (קטע של 150 מטר סה"כ) ואז לנסוע במונית למרכז העיר. חציית הכביש המהיר היא מסוכנת ביותר ובין השנים 2017-2014 נדרסו בו למוות חמישה מתושבי ח'ירבת קלקס ותושב א-ריחיה הסמוכה כשחצו את כביש 60 ברגל, מתוכם שני ילדים.

הדרך השנייה היא לנסוע לעיר מביתם ברכב פרטי או במונית (בעלות של כחמישים ש"ח) במסלול עוקף, שאורכו כשמונה ק"מ והוא עלול להימשך למעלה מחצי שעה מאחר שבדרך זו ממוקם מחסום אל-פחס ("מחסום הכבשים"). המחסום צמוד לכביש 60, דרומית לשטח שהוגדר 2H שבו גרים המתנחלים ובסמוך לאזור התעשייה. המחסום מורכב משני שערי ברזל ארוכים שהוצבו משני צדיו של הכביש 60. רוב הזמן השערים פתוחים, אבל בדרך כלל עומדים בו חיילים הבודקים את העוברים בו ומעכבים אותם לפרקי זמן משתנים.

כמו במקרים אחרים שבהם מטילה ישראל הגבלות תנועה, גם כאן פוגעת חסימת דרך הגישה הראשית במיוחד באוכלוסיות החלשות, בהם אנשים הזקוקים לטיפול רפואי בחברון – לרבות כעשרים חולי אי-ספיקת כליות וסרטן – ואנשים שידם אינה משגת לשלם את עלויות הנסיעה בדרך העוקפת. ואולם החסימה מונעת מכל תושבי ח'רבת קילקס לנהל שגרת חיים סבירה והופכת כל יציאה מביתם למסע מפרך ואף מסוכן. החל מאוגוסט 2017, לאחר שתושב ח'ירבת קלקס מוחמד אבו תורכי נדרס למוות בכביש 60, קיימו התושבים הפגנות נגד חסימת הכביש בימי שישי, במשך מספר חודשים. בהפגנות השתתפו מאות תושבים שהתפללו בסמוך לחסימה והן פוזרו על-ידי כוחות הביטחון באמצעות רימוני הלם וגז מדמיע.

בבת אחת ניתקה ישראל את תושבי ח'ירבת קלקס מהעיר חברון שבה הם תלויים והפכה את חייהם לבלתי נסבלים. פעולות שבדרך כלל אינן מחייבות כלל מחשבה, הפכו עבור התושבים לכאלה שיש לשקול בכובד ראש ורבים יעדיפו פשוט להימנע מהן בשל הטרחה הכרוכה בהן. זוהי רק דוגמה נוספת למשמעות החיים תחת הכיבוש – כאשר ישראל מנצלת את שליטתה ואת כוחה כדי לקבל מעל לראשיהם של התושבים החלטות המשבשות באופן קיצוני את חייהם. מציאות זו תימשך כל עוד יימשך הכיבוש.

Thumbnail
מפת החסימות והדרך החלופית משכונת ח'ירבת קלקס למרכז העיר חברון

להגדלת המפה הקליקו כאן.

בעדויות שגבו תחקירני בצלם מוסא אבו-השהש ומנאל אל-ג'עברי תארו תושבים בח'ירבת קלקס את שגרת חייהם:

אמו של מוחמד אבו תורכי, בן 21, נהרגה ב-2014 כשנדרסה בעת שחצתה ברגל את כביש 60 לחברון. בעדות שמסר לתחקירן בצלם מוסא אבו-השהש ב-26.3.18 סיפר אבו תורכי, סטודנט לרוקחות באוניברסיטת אבו דיס, על הקשיים הנובעים מהחסימה:

אני גר בח'ירבת קלקס עם המשפחה שלי: אבא שלי, אחותי ואחי הנשוי עם אשתו וארבעת הילדים הקטנים שלהם. הבית שלנו נמצא ליד הכניסה הצפונית לח'ירבה. אבא שלי משותק לגמרי ומרותק למיטה מאז שנת 2000. אמא שלי נהרגה בדצמבר 2014 כשחצתה את כביש 60 בדרך חזרה מביקור אצל אחותי הנשואה שגרה בשכונת ואדי אל-הרייה בחברון.

היום אני סטודנט שנה שלישית לרוקחות באוניברסיטת אבו-דיס שליד ירושלים. בתחילת הלימודים באוניברסיטה שכרתי דירה באבו דיס, אבל בגלל העלויות הגבוהות, ובגלל שלא היה מי שיטפל באבא, חזרתי לקלקס. אני סובל כל יום מסגירת הכניסה לח'ירבה. בכל יום אני יוצא מהבית בשעה 6:00 בבוקר כדי להגיע בזמן לאוניברסיטה. בהתחלה אני הולך ברגל לחסימה בכניסה לח'ירבה, חוצה את כביש 60 – מרחק של יותר ממאה מטרים – מגיע לחסימה שממול, ומקווה למצוא שם מונית. בדרך כלל אני צריך להתקדם עוד כקילומטר עד שאני מוצא מונית שלוקחת אותי עד לתחנה המרכזית בחברון ומשם אני נוסע לאבו דיס. בשעה שאני חוזר בדרך חזרה אין מוניות בתחנה, אז אני מחכה הרבה זמן עד שתגיע מונית או משלם 15 שקלים כדי להזמין אחת. בסך הכול, אני משלם חמישים שקלים בממוצע בכל יום כדי לנסוע לאוניברסיטה ולחזור הביתה. החסימה היא מקור הסבל היומיומי שלנו. אני נאלץ לצאת מוקדם מאד כדי למצוא מונית, בעיקר אם יש לי בחינה באותו יום. אם הכניסה לקלקס לא הייתה חסומה, הייתי יכול להגיע לחברון תוך חמש דקות. בכל יום אני מבזבז יותר מחצי שעה בין הבית ותחנת המוניות המרכזית בחברון. כולנו סובלים. רוב התושבים נאלצים ללכת ברגל ולחצות את הכביש המהיר. בנוסף לאמא שלי נהרגו עוד חמישה אנשים כשחצו את כביש 60 ברגל.

סארה אבו מאדי, בת 51, גרושה ואם ל-13 ילדים, הסובלת מטרשת העורקים, סיפרה בעדות שמסרה לתחקירנית בצלם מנאל אל-ג'עברי ב-7.11.17 על הקשיים היומיומיים שבהם היא נתקלת:

אני גרה עם ארבע מהבנות שלי במרחק של יותר מקילומטר מהכניסה לשכונה. יש לי מחלת לב וגם אבנים בכליות וכאבי פרקים וברכיים. אחת הבנות שלי, סומייה, סובלת מראומטיזם (שיגרון) כבר תשע שנים. אנחנו מקבלות טיפול קבוע בבתי חולים בחברון.

בשנת 2000 הצבא הישראלי חסם את הכניסה לשכונה שלנו עם סלעים וערימות עפר. מאז אנחנו הולכות ברגל לחסימה ואז חוצות ברגל את כביש 60, שהוא מסוכן מאוד בגלל שהמכוניות נוסעות בו מהר. מעבר לחסימה בצד השני של הכביש אנחנו לוקחות מונית או אוטובוס לחברון. ההליכה ברגל מהבית ועד לצד השני של כביש 60 קשה לי ולבת שלי ולפעמים מישהו מהכפר מרחם עלינו ונותן לנו טרמפ. הבן שלי, עבד אל-חמיד, נכה, אבל הוא מוכר ירקות בעגלה עם סוס וכשהוא נמצא בשכונה הוא מסיע אותנו בעגלה. אין לי הכנסות ולכן אנחנו לא יכולות לשלם 50 שקלים על נסיעה במונית דרך ואדי א-סמן ואל-פחס.

יש לי שש בנות נשואות שחיות מחוץ לקלקס וכמו כל האמהות אני רוצה לבקר אותן לעתים קרובות אבל אין לי אפשרות. יוצא לי לבקר אותן פעם בחודשיים או אפילו פחות. גם להן קשה לבקר אותי פה בגלל ההליכה הקשה ברגל, במיוחד כשהן מגיעות בלילה עם התינוקות שלהן.

לפני חצי שנה בערך לבת אחרת שלי, עאיישה, בת 22, שגרה פה בקלקס קרוב אליי, היו צירי לידה בערב. לא מצאנו אוטו שיסיע אותה לבית החולים והיא ילדה את התינוק שלה בבית. כולנו נכנסנו לפניקה. אף אחד מאתנו לא יילד תינוק אף פעם. רק אחרי 40 דקות הצליח להגיע לפה אמבולנס שלקח אותה ואת התינוקת לבית החולים מוחמד עלי בחברון. זה היה מפחיד מאוד. החיים שלנו פה הם סבל יומיומי מתמשך ואני מקווה שהוא ייגמר ביום מן הימים.

Thumbnail
עבד אל-חמיד אבו סנינה ליד אחת החסימות. צילום: מנאל אל-ג'עברי, בצלם, 8.11.17

עבד אל-חמיד אבו סנינה, בנה של סארה אבו מאדי, ירקן בן 34 נשוי ואב לילדה, סיפר בעדות שמסר לתחקירנית בצלם מנאל אל-ג'עברי ב-7.11.17 על שגרת החיים הבלתי אפשרית בח'ירבת קלקס:

כשהייתי קטן חליתי בפוליו, ומאז אני משותק בידי השמאלית. אני מוכר ירקות בשוק בחברון, וגם בעגלה עם סוס. מאז שהצבא חסם את הכביש שמוביל לחברון נדרסו פה אנשים מהשכונה, כולל נשים וילדים, כי זה כביש מהיר שעוברות בו מאות מכוניות בשעה. הרבה תושבים חוצים פה כל יום ברגל ואני רואה אנשים סוחבים שקים של מזון, בלוני גז, וקניות. עוברים פה קשישים, חולים, ונשים שמחזיקות תינוקות וכולם חוצים ברגל.

אני נאלץ לחצות את כביש 60 עם העגלה שלי שרתומה לסוס בדרך לחברון ובחזרה. לפני שבע שנים הסוס שלי מעד כשעברתי את החסימה. נפלתי ממנו ונפצעתי ביד המשותקת שלי וגם באצבע המורה ביד השנייה, ונאלצו לכרות לי את האצבע. בכל זאת, אני ממשיך לנסוע בעגלה כי זאת הדרך היחידה שלי לפרנס את אשתי ואת הילדה שלי. קשה לי מאד. לפעמים אני צריך לבקש מעוברי אורח עזרה כדי להרים את העגלה מעל לחסימה. יש אמנם דרך חלופית, אבל אורכה הוא שמונה קילומטרים. רוב תושבי הח'ירבה עניים ואין להם רישיונות נהיגה או מכוניות והם נאלצים לחצות את הכביש ברגל.

בתקופה האחרונה התחלנו להפגין בימי שישי נגד החסימה. מאות תושבים מגיעים להתפלל לידה בכל שבוע, ואז באים חיילים וזורקים עלינו רימוני הלם וגז מדמיע.

עבד אל-עזיז אבו סנינה, בן 34, נשוי ואב לשלושה, הוא נהג משאית, חקלאי ותושב ח'ירבת קלקס. באוגוסט 2017 נהרג אחיו כשחצה את כביש 60 בדרך לחברון. בעדות שמסר לתחקירן בצלם מוסא אבו-השהש ב-21.12.17 סיפר אבו סנינה על שגרת החיים הקשה בח'ירבת קלקס:

רוב העבודה שלי היא בעיר חברון. אני מגדל ירקות בשכונה ומוכר אותם שם, וגם מוביל אבנים וחצץ במשאית. אחד הבנים שלי, בן 14, חירש ולומד בבית ספר פרטי לחירשים בעיר. לפני עשר שנים בערך, עיריית חברון הרחיבה את הדרך החלופית לעיר וסללה אותה אבל האורך שלה כפול מאורך הדרך הישנה שנחסמה. המרחק בין הכניסה לשכונה לשוק הירקות בעיר חברון הוא בסך הכול ארבעה קילומטרים. היום אני נוסע לפחות שמונה קילומטרים כדי להוביל תוצרת חקלאית לשוק הירקות בחברון, דרך ח'לת אל-וואד, ואדי א-סמן, מחסום אל-פחס, ומשם אל מרכז העיר חברון. זה לוקח לי יותר מחצי שעה, במקום כמה דקות לפני החסימה.

לפעמים הצבא ומשמר הגבול מציבים מחסומי פתע בכניסה לאל-פחס ואני נאלץ לחכות שעה או יותר לבידוק. לפעמים גם המשטרה מחכה בכניסה לאל-פחס ונותנת דו"חות. בשבוע שעבר, המשטרה נתנה לי שני דו"חות – 500 שקלים כל אחד – בגלל מטען יתר במשאית. אבל אני חייב למלא את המשאית כדי לחסוך בהוצאות ההובלה בדרך הארוכה. במקום שמונה קילומטרים בסך הכול, אני נוסע לפחות 15 קילומטרים בדרך הלוך וחזור מחברון.

כל בוקר אני מסיע את הבן שלי לבית הספר הפרטי. בגלל שהוא לא שומע הוא לא יכול לחצות לבד את כביש 60 כמו שאר הילדים, זה מסוכן מאד. אני לא רוצה שהוא יידרס כמו אח שלי שנדרס למוות על ידי משאית כשניסה לחצות את הכביש בדרך חזרה לשכונה.

תושבים אחרים בח'ירבה שאין להם רכב סובלים אפילו יותר ונאלצים לחצות את הכביש מדי יום, או לשלם ארבעים או חמישים ש"ח על מונית בדרך העוקפת.

מוחמד סבייח, בן 35, נשוי ואב לארבעה, בעל מכולת בן 35, בעדות שמסר לתחקירן בצלם מוסא אבו-השהש ב-21.12.17, סיפר על הקשיים בניהול העסק בח'ירבת קלקס:

לפני כמה שנים פתחתי בשכונה מכולת ורוב התושבים קונים אצלי את המצרכים הבסיסיים שלהם. כדי להגיע אליי ממרכז חברון הספקים צריכים לנסוע בדרך העוקפת, מרחק של שמונה קילומטר. הם מהססים לבוא לפה והרבה פעמים דוחים את האספקה. הם מחייבים אותי לקנות בכמויות גדולות כדי לחסוך להם את הנסיעה ולפצות אותם על עלויות הדלק והזמן.

כשהם לא מגיעים, אני נאלץ לנסוע לחברון להביא סחורות בעצמי, ברכב הפרטי שלי. אני נוסע בדרך הארוכה, שעוברת ליד ח'לת אל וואד, ואדי א-סמן ואל-פחס, שמונה קילומטרים בכל כיוון. כשהצבא ומשמר הגבול מציבים מחסומי פתע בכניסה לאל-פחס אני נתקע שם בתור לבידוק, לפעמים במשך שעות.

 

זיינב אל-אטרש, בת 39, נשואה ואם לשמונה, עקרת בית, סיפרה בעדות שמסרה לתחקירן בצלם מוסא אבו השהש ב-8.11.17, על הקושי בחציית כביש 60:

Thumbnail
זיינב אל-אטרש עם תינוקה. צילום: מנאל אל-ג'עברי, בצלם, 8.11.17

אני גרה עם בעלי ושמונת ילדי בקלקס, מדרום לעיר חברון. מאז שנת 2000, הצבא חוסם את הכביש לחברון משני הצדדים וכשאני צריכה להגיע לחברון אני נאלצת ללכת ברגל יותר מחצי קילומטר מהבית עד לחסימה, לחצות את הכביש ברגל ואז לקחת מונית, ואותו הדבר בחזרה.

יש לי תינוק ואני צריכה להיזהר מאוד כשאני עוקפת את החסימות לא ליפול שם. בחורף זה ממש קשה בגלל הבוץ. בכביש 60 עוברות כל הזמן המון מכוניות במהירות גבוהה ומאוד מסוכן לחצות אותו. בשנים האחרונות נדרסו שם כמה אנשים. אין לנו תחבורה ציבורית עד החסימה. והנסיעה במונית בדרך החלופית הארוכה מאוד יקרה.

בימים האחרונים הבן התינוק שלי היה חולה והייתי חייבת לקחת אותו לרופא בחברון כי אין פה מרפאה קבועה. הדרך לשם מתישה אותי. אני חייבת גם להגיע לשם לקניות כי אין פה הרבה חנויות. ממש קשה לי ללכת לשם ברגל עם התינוק על הידיים וגם לסחוב את הקניות, אז בדרך כלל אני עושה את זה ביחד עם בעלי.

החיים שלנו קשים מאד. קלקס הפכה לכלא, וזה נמשך כבר 17 שנה, מאז שהייתי צעירה. חייבים לסיים את הסבל הזה.

 

סרטונים אחרונים