דילוג לתוכן העיקרי
תפריט
נושאים

זהבה גלאון, ח"כ לשעבר והמנכ"ל המייסד של בצלם, על הארגון והמאבק למען זכויות האדם

היוזמה הייתה של דדי צוקר, של אביגדור פלדמן ושלי, ואת השם לארגון נתן יוסי שריד. היה קשה, בשנת האינתיפאדה הראשונה לדבר על זכויות האדם בכלל ועל זכויות האדם של פלסטינים בשטחים בפרט, בתקופה שבה האדישות הציבורית בישראל לעוולות ולדיכוי בשטחים הייתה אף גדולה משהיא כיום. היינו, וגם לאחר 20 שנה עודנו, מדינה שאין בה מסורת של הגנה על זכויות האדם, ואם חלה התקדמות בנושא, הרי היא בנוגע לזכויותיהם של יהודים בלבד. לכן, כמנכ"ל המייסד של בצלם ראיתי חשיבות עליונה בתיעוד ובפרסום אמין של העוולות והדיכוי שנעשו ועדיין נעשים שם בשמנו ומטעמנו.

בשנת 1989 זכה בצלם ביחד עם הארגון הפלסטיני אל-חאק בפרס היוקרתי לזכויות האדם המוענק לארגונים על-ידי נשיא ארה"ב לשעבר, ג'ימי קרטר. זכור לי שבטקס שהתקיים באטלנטה אמרתי לנוכחים שבעוד כמה שנים לא יהיה צורך יותר בארגון בצלם. כמה נאיווית ומלאת תקווה הייתה האמירה הזו אז. והנה חלפו 20 שנה ועל-פי נתוני הארגון שמתפרסמים השבוע בשנים אלו נהרגו כ- 8,900 ישראלים ופלסטינים, אלפי בתים נהרסו, אלפי פלסטינים נעצרו במעצרים-מנהליים וחל גידול משמעותי במספר הישראלים החיים מעבר לקו הירוק.

הדיון בזכויות האדם בשטחים הוא תמיד בקונטקסט של טרור, ולטעמי, לזכויות האדם יש ערך כלשהו רק אם שומרים עליהן בשעת משבר. לא קשה לשמור עליהן בשעת שלום ופיוס. המבחן האמיתי לערכים המנחים אותנו הוא דווקא כשהאווירה קשה והזעם רב. זכויות האדם אינן יכולות להידחק מפני טרור, וגם את המאבק בטרור יש לנהל על-פי חוק. מצבי חירום הם עיתות המבחן שבהן נדרשת חברה נאורה להקפיד הקפדה יתרה על זכויות-האדם.

הטרור הפלסטיני הוא נורא והוא רוצח אזרחים חפים מפשע ללא כל הבחנה. המשפט ההומניטארי הבינלאומי אוסר באופן מוחלט על פגיעה מכוונת באזרחים. הוא גם קובע שהפרת הכללים על-ידי צד לוחם אחד אינה מתירה את הפרתם בידי הצד השני. זו התפיסה שהנחתה אותי אז ומנחה אותי גם כיום. ממשלת ישראל, שהיא השולטת בשטח בכוח עוצמתה הצבאית, מפרה  בחסות המלחמה בטרור את זכויות האדם באופן שיטתי. מתוך תפיסה שלפיה זכויות האדם אמורות להגביל את תחום הפעולה המותר למדינה, ביקשתי בדו"חות שפרסמנו להעביר את המסר שכל כוחה של דמוקרטיה על אויביה הוא בכך שאינה נוקטת את שיטותיהם. במובן זה הגנה על זכויות האדם בנסיבות כה קשות היא המעניקה למדינה את הביטחון האמיתי.

לצערי, מאז אמירתו האומללה של רה"מ המנוח יצחק רבין "בלי בג"צ ובלי בצלם", אנחנו עדים לניסיון ממלכתי, שיטתי להכפיש ולעשות דה-לגיטימציה לארגוני זכויות האדם בכלל ולבצלם בפרט. ממשלות-ישראל לדורותיהן ראו בכל גילוי של ביקורת ביטוי לבוגדנות ולחתרנות. זכויות האדם בישראל עדיין נתפסות כמושג אליטיסטי, פוליטי, שמאלני, משהו שיפי נפש במדינות רחוקות ורגועות מתעסקים איתו, ולא כערך אוניברסאלי.

בפרספקטיבה של 20 שנה, ניתן לומר שבקרב שניהל בצלם על התודעה של החברה הישראלית הוא בהחלט נחל ניצחון. הוא אמנם לא הפך את רוב הישראלים לשוחרי זכויות האדם באשר הוא אדם, אך הוא שכנע אותם שלהפרת זכויות אלה יש מחיר שלא רק הנכבשים משלמים אותו אלא גם הכובשים.