דילוג לתוכן העיקרי
תפריט
מהשטח
נושאים

עדות: חיים ללא מים זורמים בקהילה בדואית בבקעת הירדן, אפריל 2011

עדותה של מייסר מסאעיד, בת 56

התחתנתי בשנת 1969 ועברתי לגור בח'רבת ירזה שבבקעה ועד היום אנחנו חיים פה. יש לנו גם בית בטובאס שבו חיים הבנים שלי והוא משמש אותנו גם לחופשות ולאירועים, אבל אין לנו שם פרנסה. 

לבעלי יש כמה חלקות קרקע, אבל אנחנו מתפרנסים בעיקר מגידול צאן. הצבא הפך את ירזה לשטח צבאי ועושה באזור אימונים, וזה מסכן את התושבים. הבן שלי איבראהים נהרג בשנת 1993 כשהיה בן תשע, כשנפגע מנפל של הצבא. אני בעצמי נפגעתי במותן בשנת 2006, מכדור שפגע בי במהלך אימון של החיילים.

מייסר מסאעיד בשעת כביסה. צילום: עאטף אבו א-רוב, בצלם, 17.4.11.

הצבא גם מנסה למנוע מאתנו לרעות את הצאן, ואוסר עלינו לבנות כל דבר. אסור לנו לשפץ את הדרכים, אסור להתחבר לרשת חשמל ואסור להתקין צנרת מים.

אני ושאר תושבי הח'רבה משתמשים במי הגשמים של החורף שנאספים בבורות. כשנגמרים המים בבורות, אנחנו צריכים לקנות מים ממקומות אחרים ולשלם על ההובלה שלהם. את המים מובילים במיכלים נגררים שמחוברים לטרקטורים ממקומות שונים. בשנתיים האחרונות אנחנו מביאים מים מבאר טמון. הדרך בין טמון לח'רבת ירזה גרועה ומשובשת עד כדי כך שהיא מסוכנת לנהג הטרקטור ולכן ההובלה לוקחת הרבה זמן ועולה הרבה כסף. מיכל מים שמכיל שלושה קוב, עולה בין תשעים למאה שקל. המחיר הזה כולל את עלות הסולר לרכב ההובלה. למכליות הגדולות שיכולות להוביל כמות גדולה של מים קשה יותר להגיע לכפר והן מגיעות לעיתים נדירות.

כדי להתגבר על המחסור במים אני מנסה לחסוך בהם בכל מיני דרכים. למשל, אני שוטפת כלים בתוך מיכל ושומרת את המים לשטיפת של הרצפה, לבית השימוש או להשקיה של עצים. אפילו את המים מהטבילה לתפילה אני שומרת ומשתמשת בהם כדי להשקות את הצאן. אני משתדלת לא לבזבז אף טיפה של מים, אבל זה בכל זאת אף פעם לא מספיק. אף פעם אין מספיק מים לניקיון ולצרכים אחרים.

החיים בלי רשת מים וחשמל קשים לכל המשפחה ולי במיוחד, בתור עקרת בית. זה בולט במיוחד  כי יש לי את הבית בטובאס שמחובר לחשמל ומים כדי ואני מרגישה את ההבדל הגדול בין החיים שם לחיים בח'רבה.

לדוגמא, פה אני חייבת לכבס ביד, כי אי אפשר להפעיל מכונת כביסה בלי חשמל וזרם מים קבוע. זה לוקח הרבה זמן ומאמץ, ואחרי כל יום שבו אני עושה כביסה יש לי לילה של כאבים. המחסור במים בעייתי במיוחד בגלל שאנחנו מייצרים גבינות, וזה מחייב שטיפה יומיומית של הכלים. אם הייתי יכולה לבקש משאלה אחת הייתי מבקשת חשמל ומים לשטיפה, כי נושא הניקיון תובע ממני המון.

לפעמים נגמרים המים במיכל וההובלה מטמון מתעכבת ואז אני לוקחת את הכלים והכביסה והולכת לבור מים קטן שיש בו רק מעט מים כדי לשטוף אותם שם ואחר כך מחזירה אותם הביתה. לפעמים אני מביאה משם קצת מים בחבית קטנה, שיהיו לנו לשתייה [בבאר הזה יש מעט מים ולכן הם לא מסתמכים עליו ומשתמשים בו רק כשאין ברירה, ת.ג.]. 

עניין המים מעסיק אותנו כל הזמן ודורש מאיתנו התארגנות ותכנון. לפעמים אני מדמיינת מה היה אם היה לנו צינור כמו לכל האנשים. אני לא חושבת על זה הרבה, כי זה לא יקרה וכי זה לא בשליטתנו. ככה נראים החיים שלנו.

מייסר חסן תאופיק מסאעיד, בת 56, נשואה ואם לתשעה היא תושבת ח'רבת ירזה שבמחוז טובאס. את עדותה גבה עאטף אבו א-רוב ב-14.4.11 בח'רבת ירזה.