דילוג לתוכן העיקרי
תפריט
מהשטח
נושאים

עדותו של עיסא קטאש שהוכה קשות בידי מתנחלים כשטייל באדמות המשפחה בסמוך לכפר ג'יביא, 16.4.20 ועל הפקרתו בידי חיילים

עדותו של קטאש, בן 40, תושב מחנה הפליטים ג'לזון, נגבתה על-ידי תחקירן בצלם איאד חדאד ב-18.4.20 באמצעות הטלפון

כבר בערך 40 יום שאסור לנו לצאת מהבתים בגלל מגפת הקורונה ואנחנו לא עובדים ולא עושים כלום. בגלל השעמום הלחץ והמועקה החלטתי לפני יומיים, ב-16.4.20, ללכת עם אחי מוסא, בן 39, אשתו והילדים שלו לשטח החקלאי שלהם. אמא שלי והבן הקטן שלי, חמזה, בן 9, גם הצטרפו. השטח נמצא בפאתי הכפר ג׳יביא. זה אזור של טבע הררי עם חורש והרבה צמחי בר. התכוונו לעבד קצת את האדמה וגם לנצל את ההזדמנות כדי ללקט קצת עשבי בר.

הגענו לחלקה בערך בשעה 12:00 בצהריים. הורדנו מהאוטו את כל האוכל וציוד הפיקניק והתיישבנו על האדמה במרחק של 100 מטר בערך מדרך עפר שמובילה לאתר בנייה של שיכון שמכונה ״שיכון הרופאים״ בכפר ג'יביא. ישבנו שם כמה זמן ואכלנו צהרים ביחד. אחרי שעה בערך השארנו את הנשים והילדים בחלקה ואני ומוסא יצאנו ללקט עשבי בר כמו מרווה וזעתר בשטח פתוח בתוך האדמות שלו.

הסתובבנו שם בגבעות וכל אחד הלך לכיוון אחר. כשהייתי במרחק של 200 מטר בערך מהמקום שבו ישבה המשפחה, פתאום קפצו מולי בצורה מבהילה שני מתנחלים. זה אזור עם עצים וסלעים ולא ראיתי אותם קודם וגם לא יכולתי לראות משם איפה מוסא. המתנחל הראשון נראה בערך בן 18-17. הוא היה רזה, עם עור בהיר ושיער מתולתל, בגובה בינוני. הוא חבש כיפה ולבש חולצה שחורה ומכנסיים בצבע בז׳. המתנחל השני נראה בערך בן 20. גם הוא היה עם עור בהיר והיה לו שיער בלונדיני ארוך ומבנה הגוף שלו היה בינוני. גם הוא חבש כיפה והוא לבש מכנסיים וחולצה בצבע צבאי (ירוק) והחזיק כלי חד שנראה כמו חרב.

פינויו של עיסא קטאש לקבלת טיפול רפואי. התמונה באדיבות המשפחה

הבחור הצעיר יותר דיבר ערבית שוטפת. ברגע שהם הגיחו מהצמחייה הוא צעק: ״עצור, עצור, מה אתה עושה פה״. עניתי לו שאני נמצא באדמה שלי ואני מלקט מרווה וזעתר, אבל לא הספקתי להשלים את המשפט והם כבר קפצו עליי והתחילו להכות אותי. הוא דרש את תעודת הזהות שלי ועניתי שהיא לא נמצאת עליי. הם התחילו לתת לי אגרופים ולבעוט בי וניסו להפיל אותי על הרצפה. היה להם חבל והם ניסו לקשור אותי.

המתנחל המבוגר יותר הכה אותי עם החרב והרגשתי פחד מוות. דחפתי אותו בכל הכוחות שהצלחתי לגייס וברחתי מהם בין השדות. רצתי על סלעים ובין השיבולים מרחק של בערך 100 או 150 מטרים והם רדפו אחרי. בסוף, מרוב תשישות הסתחרר לי הראש פתאום ולא הייתי מסוגל להמשיך יותר. נפלתי אחורה על הקרקע. המתנחלים הגיעו אליי והתחילו להכות אותי באגרופים ולבעוט בי כשאני שוכב על הרצפה. תוך כדי כך הצטרפו אליהם עוד שני מתנחלים עם חזות דומה, אבל לאחד מהם היה רובה.

שיניים שבורות בפיו של עיסא קטאש, 16.4.20. הצילום באדיבות המשפחה

בקושי הצלחתי להגן על הראש והפנים שלי מהמכות. חטפתי מכה חזקה בפה והרגשתי שנשברו לי השיניים הקדמיות. התחיל לרדת לי דם שנזל לתוך הפה ועל הפנים. צעקתי: ״למען השם, מה עשיתי לכם, אין לכם רחמים, אתם הורגים אותי, תרחמו עלי״. אבל אף אחד לא הקשיב לי. בשלב כלשהו התמוטטתי ונגמר לי הכוח לחלוטין, ואז הם קשרו לי את הידיים מאחורי הגב עם חבל. המתנחל החמוש כיוון את הרובה שלו לראש שלי ודרך אותו כאילו הוא מתכוון לירות לי בראש. בשלב הזה התחלתי לחזור שוב ושוב על ה״שהאדה״ – ״אין אלוהים מלבד אללה ומוחמד הוא נביאו של אללה״. הבנתי שככל הנראה הגיעה השעה שלי למות.

הם המשיכו להכות ולקלל אותי ואיימו להרוג אותי ואז הם הקימו אותי על הרגליים. בקושי הייתי מסוגל לעמוד והרגשתי שרגל שמאל שבורה אבל הם הכריחו אותי ללכת. צלעתי והם המשיכו להוליך אותי בין השיבולים והסלעים, בין שיחים וקוצים. מדי פעם נפלתי על הרצפה אבל הם הרימו אותי והמשיכו להוליך אותי כנגד רצוני. הייתי במצב נורא, דיממתי מהפה ובקושי הייתי מסוגל לפקוח את העיניים, שהתחילו להתנפח עם כל צעד נוסף. הגרון שלי היה יבש והרגשתי שאני מת מצמא. הייתי שבור נפשית. זה היה מצב קשה מאוד, רק אללה מסוגל לדמיין זאת. לאורך כל הדרך הם המשיכו לתת לי סטירות ובעיטות ולקלל אותי וגם ירקו עליי.

הם הוליכו אותי מרחק של 400-300 מטרים בערך עד למקום שבו עמד ג'יפ צבאי. זה נראה כאילו הוא היה שם מהתחלה כדי לאבטח אותם. כשהם הגיעו לג'יפ הם שחררו אותי מול החיילים. באותו רגע פחדתי שהחיילים יצטרפו אליהם ויגמרו עליי סופית, כלומר יהרגו אותי, אבל החיילים אמרו למתנחלים ללכת משם. אחר-כך החיילים נתנו לי בקבוק מים שנראה כאילו אחד מהם כבר השתמש בו, כדי שאשטוף את הפנה והפנים, שהיו מלאים בדם.

הם שאלו אותי איך קוראים לי, איפה אני גר ומה אני עושה שם. בשלב הזה הגיע מתנחל גבוה עם עור בהיר ושיער בלונדיני ארוך ומתולתל ועיניים ירוקות. הוא נראה בסוף שנות העשרים שלו והחזיק רובה. הוא התחיל לתקוף אותי ולקלל אותי והחיילים ניסו להרחיק אותו ממני. הבנתי שהוא לא רצה שהחיילים יגנו עלי, הוא רצה שהם ישחררו אותי ויתנו לו לקחת אותי ולהרוג אותי אבל החיילים גרשו אותו והוא הסתלק.

בין החיילים היה קצין עם שני "ארונות" על הכתף. היה לו עור שחום והוא היה נמוך ורזה ונראה בערך בן 25. הוא זה שנתן לי את המים וניסה למנוע מהמתנחל החמוש לקחת אותי. אחרי ששטפתי את הדם הוא צילם אותי עם הטלפון, אני לא יודע למה, ואז הוא ביקש ממני לדבר בטלפון עם מישהו ישראלי, אני לא יודע אם זה היה חוקר או מתנחל. האיש בצד השני התחיל לשאול אותי בערבית איך קוראים לי, איפה אני גר ולמה אני נמצא באזור, ודרש את מספר הטלפון ומספר הזהות שלי. הוא שאל אותי רק כמה שאלות ואז ניתק את השיחה. הקצין שאל אותי אם אני רוצה להגיש תלונה ועניתי שלא. פחדתי שאם אגיד כן יתנקמו בי וימסרו אותי בחזרה למתנחלים ואלה יהרגו אותי. לכן אמרתי שאני לא מעוניין להגיש תלונה, ואז הקצין אמר: ״יאללה לך, לך מפה״.

הייתי אצל החיילים בערך חצי שעה. בזמן שהייתי שם אמא שלי ניסתה כמה פעמים להתקשר אליי אבל החיילים לא הרשו לי לענות. כשהקצין אמר לי ללכת משם ביקשתי שהם יסיעו אותי למקום קרוב יותר לכפר כי אני לא מסוגל ללכת. אמרתי להם שהרגל שלי שבורה וגם הם ראו את המצב שלי והבינו שאני בקושי יכול לעמוד אבל הם סרבו לעזור לי. הם אפילו לא ניסו לטפל בי, רק השאירו אותי שם והסתלקו.

ניסיתי לאזור כוחות ולהתרחק מהם לפני שהמתנחלים יחזרו ויתנפלו עליי שוב. התחלתי להתקדם, חלק מהזמן צלעתי וחלק מהזמן זחלתי. בכל פעם נעמדתי ונפלתי. הצלחתי להתקדם ככה בערך 400-300 מטרים וזה לקח לי בערך 45 דקות. תוך כדי כך התקשרתי לבני המשפחה שלי והודעתי להם איפה אני נמצא. כשהגעתי לשביל עפר הגיעה מכונית עם אנשים מהכפר שחיפשו אותי. זה היה בערך בשעה 16:00. הם לקחו אותי לאחד הבתים בכפר, שם חיכתה לי המשפחה.

הייתי במצב מעורר רחמים. הייתי צמא להחריד ומטושטש. נשכבתי על הרצפה כדי לנוח והם הזעיקו אמבולנס. אחי מוסא סיפר לי שהמתנחלים הכו גם אותו אבל הוא הצליח לברוח מהם ולא נפגע בצורה משמעותית חוץ ממכות שהשאירו חבורות. אחרי בערך חצי שעה הגיע אמבולנס שפינה את שנינו למרכז הרפואי פלסטין ברמאללה. עשו לנו שם צילומי רטנגן ושמו לי גבס על הקרסול שנסדק וחיברו אותנו לאינפוזיה. השיניים הקדמיות שלי נשברו. נשארנו שם עד השעה 23:00 בלילה ואז שחררו את מוסא הביתה.

אותי העבירו לבידוד רפואי באחד ממתקני הבידוד הממשלתיים, באל-באלוע, בבניין א-זהראא׳. אסור לי לפגוש אף אחד, אפילו לא בני המשפחה כולל הילדים שלי, כי יש חשש שנדבקתי בקורונה כשהמתנחלים הכו אותי, ירקו עליי וגם בגלל בקבוק המים הפתוח שהחיילים נתנו לי. אתמול, יום שישי, ביום השני של הבידוד, עשו לי בדיקת קורונה ועד עכשיו לא קיבלתי את התוצאות.

אני מרגיש עכשיו כמו אסיר, כלוא בחדר קטן, בין ארבעה קירות, במקום זר, מבודד מן העולם החיצוני פרט לשיחות טלפון. אני בקושי יכול לזוז עם הגבס, ועדיין מחכה שייקחו אותי לרופא שיניים שיטפל בשיניים שהמתנחלים שברו לי. יש לי חבורות ונפיחות מסביב לעיניים בגלל המכות, וגם חבורות בכתף ובגב. אני במצב נפשי קשה. מיואש ולחוץ ויש לי סיוטים בלילה.