דילוג לתוכן העיקרי
תפריט
נושאים

ע' ח', בן 37, עובד בישראל בהיתר, אבל בשל התורים והתנאים במחסום נאלץ לישון כל השבוע במקום העבודה שלו

תמונת אילוסטרציה: רון עמיר, 2012. מתוך סדרת תצלומים המתעדים את חייהם של פועלים פלסטינים העובדים בישראל.
תמונת אילוסטרציה: רון עמיר, 2012. מתוך סדרת תצלומים המתעדים את חייהם של פועלים פלסטינים העובדים בישראל. 

אני תושב חברון, נשוי ואב לשלושה ילדים קטנים, הבכור בן שבע. יש לי היתר עבודה בישראל ואני עובד בתחזוקה ובהתקנה של צינורות מים באשדוד.

ההיתר אמור לאפשר לי לחזור הביתה כל יום ולנסוע לעבודה בבוקר. אבל בשביל זה אני צריך לצאת מהבית בשלוש לפנות בוקר ולחזור בשעות הערב המאוחרות, כשבני המשפחה שלי כבר ממילא הולכים לישון. אז אני מעדיף לישון במקום העבודה שלי כל השבוע, מראשון ועד חמישי. זה קשה מאוד בשבילי ובשביל הילדים ואשתי והם חסרים לי כל השבוע. אבל גם אם אחזור באמצע השבוע, לא אספיק באמת להיות איתם.

בימי ראשון, אני יוצא מהבית בשעה 3:00 לפנות בוקר ומגיע למעבר מיתר, דרומית לחברון, בשעה 4:00. מהר מאוד מתאספים אלפי עובדים בתור ארוך. כולם נדחפים וצועקים אחד על השני. בחורף אני סובל מאוד מהקור. בשעה 5:00 המעבר נפתח, ואנחנו עוברים בידוק ביטחוני מאוד דקדקני, לפעמים שולחים חלק מאתנו לבדיקה בחדר אחר שבו עוברים במכונת שיקוף. אנחנו מאוד מפחדים ממכונת השיקוף כי יש אנשים שאומרים שהיא מזיקה לבריאות אבל אין לנו ברירה. אחרי כל הבדיקות יש לי עוד שעה נסיעה עד למקום העבודה שלי.

בעבר ניסיתי לעבור במעבר תרקומיא, מצפון-מערב לחברון, כי הוא יותר קרוב למקום העבודה שלי. אבל שם מספר הפועלים עוד יותר גדול והדחיפות והדוחק עוד יותר קשים לכן אני מעדיף לעבור במעבר מיתר.

הסבל שלי לא מתחיל ונגמר במעבר ובנסיעה לעבודה. הוא נמשך גם בלינה שם. אני ושאר העובדים ישנים בחדרים קטנים מאוד או בקרוונים ולפעמים דולפים עלינו מי גשם.

ע' ח', בן 37, הוא תושב חברון, נשוי ואב לשלושה. את עדותו גבה תחקירן בצלם מוסא אבו השהש ב-20.4.15, באמצעות הטלפון, כיוון ששהה במקום עבודתו בישראל.