דילוג לתוכן העיקרי
תפריט
נושאים

שאדי ברכה, בן 12, מתאר את חייו לאחר שאיבד את אביו ב"מבצע צוק איתן" וביתו נחרב

אני בכיתה ו' ויש לי שבע אחים ואחיות. שלושה מהם, אח ושתי אחיות, נשואים ולא גרים איתנו. אנחנו גרים בשכונת אל-ברכה ליד מסגד א-סחאבה. אבא שלי עבד בעבר כפועל בניין בישראל ואחר-כך הוא היה מובטל.

כמה ימים אחרי שהמלחמה התחילה, ההפצצות והקולות של הירי באזור הבית שלנו התחזקו, וזה היה מפחיד מאוד. ערב אחד ישבנו כולנו בחדר אחד, ואני נשארתי ליד אמא שלי שכל הזמן בכתה. שמעתי את אבא שלי מתקשר לכוחות ההצלה ומבקש עזרה, הוא רצה שיחלצו אותנו מהבית כי הפיצוצים היו קרובים אלינו מאוד. אחרי כל פיצוץ שמענו אבנים נופלות על הגג של החדר שבו התחבאנו.

נשארנו בחדר בערך שעתיים ואז הגיע אמבולנס לחלץ אותנו. שמחנו מאוד, וכולנו עלינו עליו. מסביב נמשכו הקולות של הירי. האמבולנס לקח אותנו לבית של אחי הגדול, נאפז, שגר עם אשתו בבית שכור בבני סוהילא. נשארנו אצל נאפז שבועיים בערך. ביום חמישי ה-29.07.14 אחר הצהריים אבא שלי יצא לקנות כמה דברים לבית. כשהוא לא חזר התחלנו לדאוג. אחרי שכבר החשיך חברים התקשרו לנאפז ואמרו לו שאבא נפצע ולקחו אותו לבית החולים.

נסענו כולנו יחד במכונית של אחד השכנים לבית החולים נאסר. חיפשנו את אבא בכמה מחלקות ובסוף הגענו למקררים בחדר המתים ושם מצאנו אותו, הוא כבר היה מת. אמא שלי כל הזמן בוכה, אני רואה אותה בוכה במשך שעות. אחרי שקברנו את אבא שלי נשארנו אצל נאפז כמה ימים ואז איימו להפציץ את אחד הבתים השכנים, אז עברנו לבית של אחותי אולפת, בשכונת אל-אמל במערב ח'אן יונס.

חורבות בית המשפחה. צילום: בצלם, 20.11.14
חורבות בית המשפחה. צילום: בצלם, 20.11.14

אחר-כך שוב חזרנו לבית של נאפז, עד שהכריזו על הפסקת האש. כשחזרנו לבית שלנו גילינו שהוא התמוטט והפך לגל הריסות. היום אני גר עם אמא שלי, האחים שלי פאדי, אניס ואנס ואחותי אינאס, באוהל שבנינו מחתיכות בד ומחצלות ליד הבית ההרוס שלנו. התנאים פה קשים מאוד. כבר קר לי בלילות ואני מפחד מהקולות של הכלבים והרוח. אין לנו שירותים משלנו ואנחנו צריכים ללכת לבית של אחותי נסרין שגרה עם המשפחה של בעלה, כדי להתקלח ולעשות את הצרכים. אנחנו ישנים על הרצפה ולפעמים אני מתעורר מעקיצות או מתחושה שהולכים עלי חרקים או נמלים.

מה שאני לובש זה הבגדים היחידים שנשארו לי. אני הולך איתם לבית הספר וגם לובש אותם באוהל. פעם היה לי חדר ביחד עם אחי והיו לנו ארון מלא בבגדים וגם הרבה צעצועים שאבא שלי קנה לנו. אבל עכשיו אני לא עצוב בגלל כל זה, אני עצוב רק בגלל שאבא שלי מת. אם הוא היה איתנו כאן זה היה מפצה על הכל, והוא היה קונה לנו בגדים ובית חדש. אני מרגיש שהחיים שלי השתנו מאוד מהיום שאבא שלי נהרג. כבר אין שמחה אצלנו.

שאדי מוחמד סולימאן ברכה, בן 12, הוא תלמיד כיתה ו' ותושב עבסאן אל-ג'דידה שבדרום רצועת עזה. את עדותו גבה תחקירן בצלם מוחמד סעיד ב-19.11.14 בבית הספר עבד אל-כרים אל-כרמי בעבסאן אל-ג'דידה.