דילוג לתוכן העיקרי
תפריט
נושאים

נבילה אבו חלימה, שבנה נהרג מול עיניה במבצע "עופרת יצוקה" מספרת כיצד נאלצה המשפחה שוב לעזוב את ביתה

אזרחים פלסטינים מוצאים מקלט בבית ספר, 13.07.14. צילום: מוחמד סבאח, בצלם
אזרחים פלסטינים מוצאים מקלט בבית ספר, 13.07.14. צילום: מוחמד סבאח, בצלם

לי ולבעלי סעד אבו חלימה יש עשרה ילדים: הגדולה סאלי, בת 22, והכי קטנה מהא, בת ארבע.

הבית שלנו נמצא בשכונת אל-עטאטרה בבית לאהייא קרוב לגבול. לפני ארבעה ימים, בעקבות ההפצצות המתמשכות, הלכנו לבית ההורים שלי. הבית נמצא בשכונה שלנו, אבל רחוק יותר מהגבול. הילדים צעקו וביקשו שנעבור למקום יותר בטוח, במיוחד לאחר שקיבלנו אזהרה טלפונית מוקלטת מהצבא הישראלי, שבה אמרו לנו לצאת מהבתים שלנו כדי לשמור על ביטחוננו וביטחונם של הילדים שלנו.

הילדים פחדו מאוד ורצו שנעבור לבתי הספר כי חשבו ששם יותר בטוח. הבן שלי, מוחמד, בן 18, בכה ואמר לי "את רוצה שנמות, כפי שעשית עם מטר". הבן שלי מטר, היה בן 17 כשנהרג במלחמה של 2009 ("מבצע עופרת יצוקה"), יחד עם בן דוד שלו מוחמד, שהיה בן 12. הם נהרגו בזמן שניסינו לברוח מההפצצות ביחד עם קרובי משפחה שנפצעו. אחת מהם, ר'אדה אבו חלימה, מתה מפצעיה אחרי שלושה חודשים. כשהוא אמר את זה פרצתי בבכי. בני מטר נהרג מול העיניים שלי ואחרי שאיבדתי אותו הייתי במצב קשה ולא תפקדתי במשך כמה זמן. הצטערתי שלא מתתי במקומו, אבל כך אלוהים בחר. לא רציתי לסכן את חייהם של הילדים שלי, הם הדבר הכי יקר לי בעולם. אני חיה רק בשבילם, למרות שקשה לי מאוד לחיות מאז שמטר נהרג. התלבטתי מאוד ולא ידעתי מה לעשות. לעזוב את הבית זה סבל, וכבר עברנו את זה בשתי המלחמות הקודמות. אז נאלצנו להישאר בבית הספר, בין המדרגות והשולחנות, בתנאים מאוד קשים. אבל אלה כנראה האפשרויות היחידות שיש לנו כאן, או לעזוב את הבית או למות. אני ובעלי וההורים שלי התלבטנו עד שעות הבוקר והחלטנו לעזוב.

לקחנו קצת מצרכי מזון שהיו במקרר, בעיקר עגבניות, מלפפונים וקצת גבינה ולחם. הגענו לאחד מבתי הספר שנפתחו עבור פליטים, והופתעתי מהמספר הגדול של אנשים שהיו שם, שכולם נאלצו כמונו לברוח מהבתים שלהם ומהמוות. מצאנו כיתה ואנחנו חולקים אותה עכשיו עם ההורים שלי, שלושת האחים והאחיות שלי, דוד שלי ואשתו וחמשת הילדים שלהם. כולנו בחדר אחד.

אנחנו בחודש רמדאן, וחם מאוד. אנחנו הנשים נאלצות להישאר פה בחיג'אב יום ולילה כי אין פרטיות. לארוחת האיפטאר היום נאכל את מה שהבאנו, הגבינה והירקות. אני לא יודעת מה נאכל בימים הבאים. אין פה גז לבישול, ואין לנו כלי מטבח או מוצרי מזון כדי לבשל. כולנו רוצים רק לחזור לבתים שלנו. במלחמת 2009 הבית שלי ניזוק, ובקושי רב הצלחתי לשפץ אותו. רק לפני כמה חודשים קנינו חדר שינה חדש ולא הספקתי ליהנות ממנו. אם נשאר בחיים, אני לא יודעת אם עדיין יהיה לנו בית, או שנמצא רק ערימת עפר. אם הצבא יפגיז את בית הספר, מאות אנשים ייהרגו. בבית הספר יש יותר מ 200 אנשים, רובנו נשים וילדים, ורק אלוהים אתנו. כולנו מתפללות רוב הזמן ומבקשות מאלוהים להגן עלינו ולהציל אותנו מהסבל הנוראי הזה.

נבילה כמאל האשם אבו חלימה, בת 43, נשואה ואמא לעשרה ילדים, היא תושבת שכונת אל-עטאטרה בבית לאהייא. את עדותה גבתה סלמא א-דיבעי, תחקירנית בצלם בשכם, באמצעות הטלפון ב-13.7.14


על עדויות בזמן מבצע "צוק איתן"

בצלם גובה עדויות מתושבי עזה תוך כדי התנהלות המבצע. בשל הנסיבות, רוב העדויות נגבות טלפונית. בצלם מוודא ככל יכולתו כי המידע הנמסר לו אמין ומדוייק, אולם מטבע הדברים עלולות ליפול טעויות. למרות חשש זה, החליט בצלם לפרסם את המידע, מתוך אמונה שחיוני להביא לידיעת הציבור את המתרחש ברצועה. לאחר המבצע, ישלים בצלם את התחקירים.