דילוג לתוכן העיקרי
תפריט
מהשטח
נושאים

רימא כסאב תושבת עזה מספרת על הפחדים שלה ושל ילדיה בצל המלחמה, עזה, יולי 2014

לי ולבעלי רידא יש שישה ילדים: אנס בן 15, שמס בת 12, שהד בת עשר, אסמאא בת שמונה, אימאן בת שש ומוחמד בן 8 חודשים. אנחנו גרים בדירה קטנה של שלושה חרי שינה וסלון בבניין מגורים, בשכונת א-שוג'אעיה בעיר עזה.

מאז שהיתי קטנה קלטתי שנולדתי במקום שהוא שונה מכל מקום אחר בעולם. קלטתי שהמקום הזה מעורר אצל אנשים אימה, פחד ולפעמים חמלה. זה גרם לי להרגיש שאנחנו שונים משאר האנשים בכל העולם. הדברים שאני שומעת על עזה באמצעי התקשורת שונים מאוד ממה שקורה פה במציאות. אנחנו בני אדם, ורוצים לחיות בשלום ובביטחון. היום אנחנו לא יודעים מה זה ביטחון.

אנחנו חיים בפחד מתמשך בגלל התקיפות וההפצצות. גם אחרי המלחמות של שנת 2008 ו-2012 התקיפות לא נפסקו. הפצצה של מוצבים וירי על אנשים. המוות הפך לחלק בלתי נפרד מכל רגע ביום ובלילה. אתה אף פעם לא יודע מתי המוות יפתיע אותך,  מתי תפרוץ מלחמה מתחילה ואיך היא תגמר, ולא יודעים כמה אנשים ישלמו בחייהם וכמה בתים יהרסו.

עברו עלינו שתי מלחמות וזאת השלישית. אני לא יודעת אם, אני בעלי או הילדים שלי נהפוך לחלק מהקורבנות. עד כמה שזה כואב, אני מעדיפה שכולנו נמות ביחד. אני לא יכולה לשאת את המחשבה שהילדים הקטנים שלי יישארו בלי הורים. איך הם יחיו בעולם הזה שלאף אחד לא אכפת בו מהילדים של עזה. לפעמים אני חושבת מה יהיה אם נאבד את הבית שלנו והוא יהפוך לערימת אבנים.

אני כל הזמן שומעת חדשות. אנחנו יושבים כל הזמן ביחד בחדר הילדם, כי הוא הכי בטוח. אנחנו נשארים שם במהלך היום וגם ישנים שם, על הרצפה ולא המיטות.

אני מעמידה פנים שאני חזקה ולא מפחדת כדי שהילדים שלי לא יפחדו, במיוחד כשהם שומעים את הטילים וההפצצות. אני מספרת להם כי שקורה במקום רחוק מאתנו וששום דבר לא יגיע אלינו. הם כל הזמן שואלים למה מפציצים בתים של אנשים, ומה אנשים אלה עשו והאם זה כואב להם. אני לא יודעת איך לענות להם על כל השאלות האלה. פעם אמרתי להם  שאלוהים יגן עלינו כי הוא אוהב אותנו ואז הבת שלי אסמאא שאלה אותי האם אלוהים לא אהב את אלה שמתו?  לא ידעתי מה לענות וביקשתי מהם שיתפללו לאלוהים ויבקשו שיגן עלינו. אין לי מה לעשות חוץ מתפילה.

בכל פעם שמלחמה נגמרת אנחנו מקווים שהיא האחרונה, ואז שוב יש מלחמה. בכל פעם המצב יותר קשה ממלחמות קודמות. הפעם ההפצצות של הבתים לא פסקו בכלל, גם ביום וגם בלילה. רוב האנשים שנהרגו הם אזרחים, חלקם היו בבתים שלהם. זה אומר שההפצצות שרירותיות ולא מבחינות בין אזרחים לבין חמושים. הם מפציצים כל דבר עד כדי כך שאף אחד לא מעיז לצאת לרחוב. אין אמצעי תחבורה, הכבישים ריקים לגמרי. אף אחד לא יוצא מהבית אלא אם יש משהו דחוף מאוד.

היום יצאתי בבוקר מהבית לבית המרקחת בכדי לקנות פורמולה בשביל הבן שלי מוחמד, בן שמונה חודשים. ראיתי רק מעט אנשים שיצאו לקנות לחם או מצרכים בסיסיים מאוד, או אנשים כמוני שיש להם ילדים קטנים שזקוקים לחלב או חיתולים. ניצלתי את ההזדמנות וקניתי גם שוקולדים לילדים והם מאוד שמחו.

מה שקורה לנו זה עוול גדול. הם מענישים תושבים רבים שלא אשמים בכלום, ולאף אחד בעולם לא אכפת. אני מקווה שזה יסתיים משום שהתעייפנו ואנחנו לא יכולים לשאת יותר.

רימא כסאב, בת 33, נשואה ואם לשישה ילדים, היא תושבת שכונת א-שוג'אעיה בעיר עזה. את עדותה גבתה תחקירנית בצלם בשכם סלמא א-דיבעי, באמצעות הטלפון, ב-10.7.14


על עדויות בזמן מבצע "צוק איתן"

בצלם גובה עדויות מתושבי עזה תוך כדי התנהלות המבצע. בשל הנסיבות, רוב העדויות נגבות טלפונית. בצלם מוודא ככל יכולתו כי המידע הנמסר לו אמין ומדוייק, אולם מטבע הדברים עלולות ליפול טעויות. למרות חשש זה, החליט בצלם לפרסם את המידע, מתוך אמונה שחיוני להביא לידיעת הציבור את המתרחש ברצועה. לאחר המבצע, ישלים בצלם את התחקירים.

מיקום