דילוג לתוכן העיקרי
תפריט
נושאים

נידאל אל-בום, בן 34, מספר על המעצר המנהלי ממנו שוחרר לאחרונה ועל שביתת הרעב שבה השתתף במשך 39 יום

נידאל אל-בום, מורה

נידאל אל-בום. צילום: סלמא א-דיבעי, בצלם, 12.6.14אני מורה בבית הספר היסודי של הכפר, וגר בכפר עם אשתי ושלושת הילדים שלנו: ליאנה, בת ארבע, דוג'אנה, בת שנתיים וחצי ועמאר בן השנה וחצי.

ביום שלישי, ה-4.3.13 בסביבות השעה 3:00 בבוקר, בזמן שישנתי בבית, התעוררתי מדפיקות חזקות בדלת. כשפתחתי את הדלת הופתעתי לראות הרבה חיילים. הם שאלו אותי איך קוראים לי ועצרו אותי. אחרי כמה שעות הגעתי למחנה חווארה, שם עשו לי בדיקות רפואיות ואחרי עוד כמה שעות העבירו אותי למרכז חקירות בסאלם, מערבית לג'נין. 3 חוקרים חקרו אותי במשך חמש שעות בערך על הטענה שלהם שבשנת 2006 הייתי פעיל למען מפלגת חמאס בבחירות ופעיל בתנועת חמאס. אחרי החקירה העבירו אותי לכלא מגידו. ב-7.3.14 קיבלתי צו מעצר מנהלי לתקופה של שישה חודשים, בלי העמדה לדין ומבלי שאדע במה מאשימים אותי, בטענה שהתיק סודי. באותו היום העבירו אותי למחלקה אחרת בכלא, ושם נשארתי עד ה-19.5.13, אז העבירו אותי לכלא קציעות. ב-2.8.13 חידשו לי את המעצר המנהלי לשישה חודשים נוספים. ב-3.2.14 שוב חידשו לי את המעצר המנהלי, הפעם לארבעה חודשים. הייתי בהלם, כי הייתי אמור לצאת מהכלא, וחיכיתי בקוצר רוח לשחרור. במקום לקבל צו שחרור, קיבלתי צו הארכת מעצר לארבעה חודשים. אי אפשר היה לתאר את התחושה שלי. לא יכולתי לסבול את הכלא והימים עברו בצורה קשה מאוד.

"יומיים או שלושה אחרי שהאריכו לי שוב את המעצר, לקחו אותי לבית המשפט הצבאי בעופר, לביקורת של שופט על הארכת המעצר. קיוויתי ששם יגידו לי שחלה איזושהי טעות, וישחררו אותי, אבל למרבה הצער בית המשפט אישר את הארכת המעצר המנהלי לתקופה של ארבעה חודשים, ושוב החזירו אותי לכלא. הבעיה שלי הייתה שלא ידעתי עד מתי ימשיכו להאריך את המעצר שלי. התקווה שלי להשתחרר פחתה, ואם היו דנים אותי בבית המשפט, הייתי יכול לפחות לדעת מתי המעצר שלי יסתיים. המעצר המנהלי הוא משהו שונה, בכל פעם שתקופת המעצר מסתיימת, הם מחדשים אותה לתקופה של 6-3 חודשים. ערערתי על ההחלטה באמצעות עורך הדין ששכרתי, אבל בית המשפט דחה את הערעור.

בחודש מארס השנה העצירים החליטו למחות נגד המעצר המנהלי באמצעות הטלת חרם על בתי המשפט, החזרה של חלק מהמנות בארוחות, והימנעות של עצירים חולים מלקיחת תרופות.

ב-24.4.14 הוכרזה שביתת רעב שעדיין נמשכת, במחאה על המעצר המנהלי הבלתי צודק. אני הייתי אחד מ-49 העצירים בכלא קציעות שפתחו בשביתת רעב. כדי להפעיל עלינו לחץ להפסיק את השביתה השב"ס אסף את כל השובתים והעביר אותנו למחלקה אחרת, של אוהלים. זו מחלקה שעמדה בלי שימוש מאז שנת 2006 והיא מלאה אשפה ולא ראויה למגורים. המים בצנורות חמים ולא הייתה לנו גישה למים קרים לשתייה. החזיקו אותנו שם שבועיים וערכו עלינו חיפושים בעירום שלוש או ארבע פעמים, לפעמים בנוכחות אסיר אחר ולפעמים חיפשו על כל אחד לבד. בכל חיפוש כזה נכחו לפחות שלושה חיילים. החיפושים נערכו במחלקה אחרת זה לקח בכל פעם איזה עשר שעות. לפעמים באה יחידה שלא שייכת לכלא. הם היו בדרך כלל יותר אכזריים מהאנשים של הכלא. הם הפילו אנשים מהמיטות שלהם, הכריחו אותנו לעמוד בשמש לספירה, השמיעו רעש ברמקולים וצלו בשר "על האש" ואכלו אותו מולנו כדי לשבור אותנו."

אבל אנחנו החלטנו להמשיך בשביתה, לא משנה מה יהיו התוצאות. הדרישה היחידה שלנו הייתה לבטל את המעצר המנהלי הלא צודק. זו בעיה מאוד גדולה, להיות במעצר ולא לדעת מה הסיבה, ולא מתי ישחררו אותך. זה דבר מאוד קשה, שאי אפשר לקבל או להבין אותו.

אחרי שבועיים העבירו את שובתי הרעב לבתי הכלא דקל, אשל, אלה ושקמה. אותי העבירו יחד עם עצירים אחרים לכלא אשל. הכניסו אותנו לתאי בידוד לאדם אחד או לזוג. אותי החזיקו עם עציר מחברון בתא בגודל של מטר על שני מטרים במשך שישה או שבעה ימים. אחר כך העבירו אותי לבית סוהר אלה, שם הייתי בתא עם עציר אחר מרמאללה. ב-27.5.14 העבירו את שנינו לבית החולים סורוקה בבאר שבע. המצב הבריאותי שלנו היה מאוד קשה. אני סבלתי מכאבי מפרקים, מכאבים בגב, כאבי ראש, עייפות וחולשה בשרירים. בבית החולים נתנו לנו תמיסות רפואיות וויטמינים. רצנו לתת לנו גם סוכר אבל אני סירבתי. היינו בחדר עשרה עצירים, כולנו שובתי רעב. היינו אזוקים למיטות, ביד שמאל וברגל ימין. לאחר העצירים היה זיהום בדם והוא היה במצב קשה. פחדנו שהוא ימות בכל רגע.

ב-1.6.14 שחררו אותי אחרי 16 חודשים במעצר מנהלי. תודה לאל שלא חידשו לי שוב את המעצר. בכל התקופה ששבתתי רעב לא נפגשתי עם עורך דין או עם שום ארגון, חוץ מביקור של הצלב האדום יום לפני השחרור שלי. לא הגשתי בקשה לביקורים כי ידעתי ששובתי רעב אחרים ביקשו ולא אפשרו להם.

אני עדיין סובל מכאבים בגב, מעייפות וכאבי ראש בגלל שביתת הרעב שלי, שנמשכה 39 יום, ועוד לא יכול לאכול בצורה נורמלית. כרגע אני אוכל רק מרק שמכיל כמות קטנה של ירקות.

נידאל סלאח א-דין אחמד אל-בום, בן 34, הוא מורה בבית ספר יסודי בכפר קריות, נשוי, ואב לשלושה. את עדותו גבתה סלמא א-דיבעי, בביתו בקריות ב-3.6.14