דילוג לתוכן העיקרי
תפריט
נושאים

מהא חיג'אווי, ילידת עזה החיה עם בעלה בשכם קיבלה היתר לבקר את משפחתה בעזה רק פעם אחת ב-13 שנה האחרונות

מהא חיג'אווי, בת 51

אני ילידת עזה. למדתי באוניברסיטת א-נג'אח בשכם ושם פגשתי את בעלי. התחתנו בשנת 1980 ועברתי לגור איתו בשכם. באותן שנים נסעתי לעזה בערך פעם בחודש. לקח לי שעתיים להגיע משער הבית שלי ועד לבית של ההורים. הדברים השתנו בשנות התשעים, בעקבות האינתיפאדה הראשונה, כשהיינו צריכים לבקש היתר כדי לבקר ברצועה. הכל נהיה מסובך יותר, והתחלתי לנסוע לעיתים יותר רחוקות. באותה תקופה הייתי צריכה לשנות את הכתובת בתעודת הזהות שלי מעזה לשכם. התהליך מול המנהל האזרחי בבית אל לקח בערך חצי שנה. אחר-כך, בכל פעם שרציתי לבקר בעזה הייתי צריכה להגיש בקשה עם צילומים של תעודות הזהות של שני ההורים, כדי להצדיק את הביקור.

אחרי שהתחילה האינתיפאדה השנייה המצב השתנה שוב. הרשויות הישראליות סירבו להנפיק היתרים לביקורים בעזה. משנת 2000 לא הנפיקו היתרים בכלל. בשנת 2006 הצלחתי לקבל אישור לבקר את אימא והמשפחה שלי בעזה, אבל רק לשלושה ימים. הזמן לא הספיק כדי להרגיע געגועים שנמשכו 6 שנים - לראות את אימא, את אחי ואחותי היחידים ואת המשפחות שלהם.

מאז לא הצלחתי לקבל אישור לביקור כבר שבע שנים. נאלצתי לנסוע לעזה דרך ירדן ומצרים. בגלל שאני במקור מעזה, אני צריכה אישור מיוחד לכניסה לירדן, שנקרא "היעדר התנגדות", דרך שגרירות ירדן ברמאללה. לוקח שבועיים שלושה לקבל אותו, ואז בגשר לירדן, אחרי שעוברים את התחקור של השב"כ הישראלי יש בצד הירדני נהלים מיוחדים לתושבי עזה וזה לוקח יותר זמן. אחר-כך צריך לישון במלון כדי לחכות למועד הטיסה או הספינה למצרים, ואז כשמגיעים למצרים, יש נסיעה קשה ומתישה של שבע שעות בדרך מדברית. רצינו לטוס לאל-עריש, אבל יש טיסות רק פעמיים בשבוע וזה לא הסתדר. נסעתי עם שניים מהילדים שלי. ראיה, בת 17, ואחמד, בן 12, ונשארנו בעזה למשך חודש. כשרצינו לחזור התעוררה בעיה. המעבר היה סגור לכמה ימים וכשהוא נפתח היו תורים ארוכים והיה צפוף מאוד. במשך שבוע הגעתי עם הילדים כל יום, חיכינו שם כל פעם מהשעה 6:00 בבוקר ועד השעה 15:00. הפסדתי שבוע עבודה במשרד ההנדסה שלי בשכם, ופרויטקטים התעכבו. כל הנסיעה עלתה לנו 4,000 דולר.

בגלל העיכובים, הנסיעה המתישה והעלות הגבוהה אני חוששת לנסוע שוב. אני גם מפחדת שיסגרו את מעבר רפיח ולא אוכל לחזור לשכם. אני לא מבינה למה לא נותנים לנו לבקר בעזה. אנחנו תושבים רגילים וכל מה שאנחנו מבקשים זה לפגוש את המשפחות והחברים שלנו, ולא יותר. זו דרישה לגיטימית. אנחנו סובלים כבר 13 שנה ואף אחד לא מתייחס לבעיה שלנו. ארגוני זכויות האדם עוזרים במקרים של חולים או במקרי פטירה. האם כדי לראות את המשפחה שלי מישהו מאיתנו חייב לחלות או למות? אפילו אז לא מקבלים היתר בזמן, ומחכים לו ימים או שבועות.

בשנת 2010 סבלתי מבעיה בלב והייתי זקוקה לצנתור. הגשתי דוח רפואי כדי שייתנו לאימא שלי אישור לבוא אליי. היא קיבלה את ההיתר רק חמישה ימים אחרי שעברתי את הצנתור, ורק לשלושה ימים. כשהיא הגיעה אליי מאוד שמחתי. אבל היא בקושי הספיקה לנוח מתלאות הדרך וכבר הייתה צריכה לחזור לעזה. אמא שלי, קשישה בת 75, הייתה צריכה לעבור את כל ההמתנה, והמעבר משלב לשלב בבידוק הביטחוני. הנסיעה מעזה לשכם לקחה לה יותר משש שעות.

בחודש יוני הבן שלי מתחתחן ולצערי אף אחד מהמשפחה שלי לא יוכל להגיע לחתונה. הרשויות הישראליות נותנות היתרים רק לקרובי משפחה ממדרגה ראשונה: אבא, אמא, אח ואחות. אי אפשר לקבל היתר לחתונה של נכד או אחיין. איך אחתן את הבן שלי בלי הסבתא והדודים ובני הדודים שלו? אני לוקחת את זה מאוד קשה.

הקשר של הילדים שלי עם הדוד והדודה שלהם ובני הדודים שלהם בעזה רופף והם מכירים אותם כמעט רק דרך הטלפון. הם בקושי נפגשו איתם. פעם כשביקשתי מאחת מהבנות שלי לדבר עם סבתא שלה בטלפון לכבוד יום האם היא ציטטה לי פתגם עממי: "אימא, מי שרחוק מהעין הוא רחוק מהלב". זה קרע לי את הלב. לא יכולתי לבוא אליה בטענות בגלל שזה נכון. אני תמיד מבקשת מהילדים לדבר עם הסבתא והדוד והדודה שלהם בטלפון, אבל איזה סוג של קשר יכול להתפתח דרך הטלפון? הם מעולם לא הרגישו מה זה סבתא ומה זה דודים ודודות.

בזמן האינתיפאדה ובזמן מבצע עופרת יצוקה השתגעתי מהמחשבות על המשפחה שלי בעזה. זה שיתק אותי לגמרי, ולא יכולתי לעבוד במשרד או בבית. רבתי עם בעלי והילדים שלי. הם היו אמרו לי: מה אנחנו אשמים? אנו לא פתחנו במלחמה על עזה, ואני הייתי מתחילה לבכות. התפללתי שבני המשפחה שלי יצאו מזה בשלום.

ברמדאן האחרון ישראל נתנה לפלסטינים בגדה אלפי היתרים לבקר בתוך השטח שלה. פלסטינים טיילו בכל ישראל מצפון לדרום וממזרח למערב וגם בירושלים. למה הם אוסרים עלינו לבקר בעזה ומונעים מתושבי עזה לבקר בגדה? זה פוגע בזכויות הבסיסיות שלנו. הגדה ועזה הפכו להיות כמו שני כוכבי לכת נפרדים ורחוקים אחד מהשני שאי אפשר לעבור ביניהם.

מהא האשם שוכרי חיג'אווי, בת 51, מהנדסת ומעצבת פנים ואם לארבעה ילדים היא תושבת שכם. את עדותה גבתה סלמא א-דבעי במשרדה של העדה בשכם ב-24.4.13.