דילוג לתוכן העיקרי
תפריט
מהשטח
נושאים

עדויות בני נוער מקיבוץ זיקים על פגיעת רקטה שנורתה מעזה בקיבוץ בשנת 2006

ב-28.7.2006, נפגעו שני ילדים תושבי זיקים, בני 8, מפגיעת רקטת קסאם. השבוע, שש שנים לאחר מכן, תארו הנערים לבצלם את האירוע, את הצלקות שהותיר ואת ההתבגרות בצל שגרת הקסאמים:

צליל מחלבצליל מחלב, בן 15, תושב זיקים: זה היה בחופש הגדול, הייתי בן 8, בכיתה ג'. היינו בבית הילדים ושיחקנו בחוץ בצלחת מעופפת. פתאום היה "צבע אדום". כולם התחבאו מאחורי העצים ורק אני רצתי לכיוון אחר, מהלחץ אני חושב. הסתכלתי אל השמיים וראיתי את הקסאם בא לכיווני. הספקתי להגיע אל מאחורי אחד העצים ואז הקסאם נפל ונפגעתי ברגל מאחד הרסיסים. גם חבר שלי, ירדן, נפצע מרסיס בגב. כמה מהחברים שלנו היו נפגעי חרדה.

היה איתנו מבוגר אחד באותו הזמן, המדריך שלנו. ההורים שלי הגיעו אחרי זמן קצר. הם היו לחוצים, אבל ניסו להסתיר את זה.

מישהי שידעה עזרה ראשונה טיפלה בנו במקום ואחר כך אמבולנס לקח אותנו לבית חולים.

ליאת ישי, בת 14, תושבת זיקים: ביום של האירוע שבו צליל וירדן נפצעו אני הייתי באשקלון עם אבא שלי. שמענו ברדיו שהייתה נפילה בזיקים ושיש פצועים. נלחצתי, לא ידעתי מי נפצע. חזרנו לקיבוץ והגענו למקום של האירוע. זה היה בערך 20 דקות אחרי שזה קרה. ראיתי חברים שלי בלחץ, נפגעי חרדה. חלק מהילדים הלכו עם ידיים על האוזניים, כי היו להם צפצופים מהרעש של הקסאם. ראיתי את צליל יושב על כסא וטיפלו בו. ירדן היה עם רסיס בגב והייתה היסטריה רצינית. כל הקיבוץ היה שם והמון אנשים בכו.

יותם מרחב

יותם מרחב, בן 14, תושב זיקים: אני הייתי באירוע שבו צליל וירדן נפצעו. היינו בכיתה ג' ושיחקנו בצלחת מעופפת בדשא. אני ראיתי
את הקסאם באוויר, עף לכיוון שלנו. אף אחד לא ידע מה לעשות. לא ידענו אם לרוץ או להישאר במקום. אתה לא יודע אם הוא ייפול לידך או לא. היה לנו בערך שלוש או ארבע שניות להגיב ופשוט התחלנו לרוץ. היה מקלט לא רחוק, אבל באותם רגעים בכלל לא זכרתי שהוא שם. כל אחד רץ לפי האינסטינקט שלו. הקסאם נפל ממש לידנו. ראיתי ענן עשן. זה היה ממש מפחיד. חלק התחילו לבכות, היו כאלה שנפגעו פגיעות חרדה. ישר אחרי ה"בום" יצאו מלא אנשים מהבתים והם באו ועזרו לנו. אני אישית לא נפגעתי, לא פגיעת חרדה ולא פגיעה בגוף. היה לי קשה אבל תפקדתי די בסדר. אבל כל מי שהיה שם הייתה לו איזושהי פגיעת חרדה.

אחרי האירוע היו לנו כמה מפגשים כדי לדבר על מה שקרה. אני לא זוכר ממש, היינו קטנים. לפעמים היו חוזרים לי פלאשבקים, אני זוכר בדיוק מה קרה ולפעמים אני מדמיין את זה. לא היו לי סיוטים בגלל זה.

מאז היו עוד הרבה מקרים שנפלו קסאמים בקיבוץ וליד הבית שלי. אני כבר לא ממש מתרגש מזה, נולדתי לתוך המציאות הזאת. כשיש תקופה ארוכה, כמה חודשים שלא קורה כלום, אתה מרגיש שזה לא אותו דבר. אתה כל כך בתוך המציאות הזאתי שכשיש שקט זה מרגיש שונה. ברור שזה טוב, אבל זה מרגיש משונה. גם האזרחים בעזה סוחבים טראומות כמו שלנו ואפילו יותר גרועות. זה לא מגיע להם. אנחנו מנסים לפגוע במי שפוגע בנו, אסור שחפים מפשע יפגעו.


על עדויות מבצע "עמוד ענן"

בצלם גובה עדויות מתושבי עזה תוך כדי התנהלות המבצע. בשל הנסיבות, רוב העדויות נגבות טלפונית. בצלם מוודא ככל יכולתו כי המידע הנמסר לו אמין ומדוייק, אולם מטבע הדברים עלולות ליפול טעויות. למרות חשש זה, החליט בצלם לפרסם את המידע, מתוך אמונה שחיוני להביא לידיעת הציבור את המתרחש ברצועה. לאחר המבצע, ישלים בצלם את התחקירים.