נאנסי חמדייה, בת 28
אני ובעלי, רפאעי מוחמד סעיד חמדייה, גרים בבית פרטי בשכונת א-סמודי באזור א-זאהרה באל-יאמון. יש לנו ארבעה ילדים קטנים: מוחמד בן 8, עבדאללה בן 7, אסיל בת 4 ועלי בן 5 ימים.
אתמול בלילה, ה- 2.3.10 , הייתי עם הילדים בבית. כשבעלי הגיע, אני הייתי בסלון והילדים ישנו בחדר שלהם. קצת אחרי שהוא הגיע, בסביבות השעה 00:45-00:30, שמעתי קולות של פיצוצים ליד הבית. אמרתי לרפאעי "הילדים!" והוא הלך לחדר הילדים ואני לבשתי עוד שכבה וכיסיתי את הראש והלבשתי את עלי התינוק, בן חמישה ימים, בעוד שכבה בגלל שהיה כל-כך קר. רפאעי דאג לילדים ואני טיפלתי בעלי. היו פיצוצים בכניסה לבית וצעקות "תפתח את הדלת... תפתח את הדלת" ורפאעי ענה "חכו! יש ילדים".
נאנסי חמדייה ובנה עלי, בן חמישה ימים. צילום: עאטף אבו א-רוב, בצלם, 3.3.10.
אחרי חמש דקות בערך בעלי פתח את הדלת. שמעתי חיילים אומרים לו להרים ידיים. הם דיברו ערבית משובשת. רפאעי הרים את הידיים למעלה. הייתי במרחק של מטר אחד ממנו והילדים היו ביני לבינו. החיילים הוציאו את כולנו לחצר, למרחק של כמה מטרים, והושיבו אותי ואת הילדים בצד. את בעלי הם לקחו רחוק מאתנו. כשיצאנו מהבית היו בכניסה שלושה חיילים ועוד כמה חיילים מסביב. החיילים לקחו את תעודת הזהות של בעלי והשאירו אותה אצלם. בעלי אמר להם כל הזמן שאני ילדתי לפני כמה ימים, שיש לנו תינוק בן חמישה ימים ושהקור מסוכן לבריאות שלי ושל התינוק אבל החיילים לא התייחסו ואמרו לו לשתוק.
ישבתי בקור עם הילדים שהיו מפוחדים. הם רעדו ונצמדו אלי. דאגתי מאוד לתינוק ולי. זאת הייתה הפעם הראשונה שיצאתי מהבית מאז הלידה. התינוק בכה ואני ניסיתי להרגיע אותו אבל לא יכולתי להניק בגלל הקור ובגלל שפחדתי מהחיילים. הוא המשיך לבכות ואני קמתי ונענעתי אותו כדי שיירגע אבל בכל פעם שנעמדתי החיילים אמרו לי לשבת.
אחרי שהיינו בחוץ בערך רבע שעה, ואחרי שבעלי התעקש, החיילים אפשרו לו להביא לי שמיכה כדי לכסות את הילדים. ואז חייל אחד נשאר איתנו ושניים נכנסו לתוך הבית והתחילו לעשות חיפוש. החיפוש היה שקט והוא נמשך בערך שלוש שעות. במשך כל הזמן הזה אנחנו היינו בחוץ. אחרי שלוש שעות הגיעו עוד חיילים, עם כלב. בסה"כ היו בערך 20 חיילים. החיילים הכניסו אותנו לבית וראיתי שהם לא הרסו שום דבר. הם הושיבו אותי ואת הילדים בחדר אחד ואת ראפעי בחדר אחר ואז סגנון החיפוש השתנה. החיילים נהיו אלימים. הם התחילו להפוך את כל הבית ולהשחית את הרכוש. בגלל שגם בתוך הבית היה קר, אחד החיילים הביא לי ולילדים עוד שמיכה. הנקתי מהר את התינוק, כמה דקות.
אחד החדרים לאחר שערכו בו החיילים חיפוש. צילום: עאטף אבו א-רוב, בצלם, 3.3.10.
החיילים העבירו אותי ואת הילדים מחדר לחדר. כל פעם הוציאו אותנו כדי לעשות חיפוש. כשעברנו בין החדרים ראיתי את ההרס. הם השאירו בבית בלגאן אדיר. כשאני והילדים היינו בחדר השינה, החיילים הכניסו את הכלב. פחדתי נורא על הילדים והתקרבתי אליהם כדי שאוכל להגן עליהם אם יהיה צורך.
אחרי זה, נכנס חייל שדיבר ערבית טובה. נדמה לי שהוא היה קצין. הוא אמר שלום ושאל אותי מי עוד גר בבית. הוא שאל "איפה בעלך?" עניתי לו שאני לא יודעת כי לא ראיתי אותו מאז שהחיילים הפרידו בינינו. בזמן שהוא דיבר אלי חייל אחד פנה אליו והצביע החוצה. אני חושבת שהוא התכוון שבעלי בחוץ. הקצין יצא לחצר ואני והילדים נשארנו בבית עם עוד 12-10 חיילים.
ראיתי את החיילים זורקים את הבגדים והשמיכות על הרצפה. הם הרסו את הרהיטים מול העיניים שלי. הם קרעו את המשחקים של הילדים ודרכו על המזרנים. כעסתי מאוד וחשבתי להתנגד אבל בגלל ההלם והפחד שתקתי.
30-20 דקות בערך אחרי שהקצין הגיע, בעלי נכנס הביתה, הלך למקלחת, נעל נעליים ויצא עם החיילים. אחרי שהוא יצא התחלתי לבכות ושאלתי את הקצין שדיבר ערבית אם הם מתכוונים לקחת את בעלי והוא אמר "תירגעי, הוא עוד יחזור". הוא אמר שהוא מבטיח שהוא יחזור. אחרי זה, החיילים עזבו את המקום.
חדר נוסף בבית ובו רכוש שהשחיתו החיילים במהלך החיפוש. צילום: עאטף אבו א-רוב, בצלם, 3.3.10.
אחרי שהם עזבו ישבתי עם הילדים בסלון. הילדים בכו. הדלתות והחלונות היו פתוחים והיה קר מאוד בבית. ניסיתי להרגיע את הילדים ולא ידעתי מה לעשות. אחרי בערך עשר דקות התחלתי לסגור את הדלתות והחלונות. אחר-כך, כשהכוחות חזרו אלי, ניסיתי לסדר קצת את המזרנים של הילדים.
15-10 דקות בערך אחרי שסגרתי את הדלתות שמעתי דפיקות חזקות בדלת של הבית. למרות שהייתי מפוחדת שאלתי "מי זה? מי זה?". הדפיקות נמשכו ואני המשכתי לשאול "מי זה?" אבל אף אחד לא ענה. אחרי זה שמעתי קול שאמר "צבא". פתחתי את הדלת והחיילים ביקשו את תעודת הזהות של בעלי. מצאתי אותה שוב בבית והבאתי להם אותה, והם דיברו במכשיר קשר והקריאו מספרים. אני חושבת שזה היה מספר הזהות. אז הם 'עזבו את הבית ואני נשארתי לבד עם הילדים. השעה הייתה בערך 6:30. קצת אחר-כך, אחותו של בעלי הגיעה לבית שלנו.
עד עכשיו לא בדקתי את הבית. לא היו לי תכשיטים או כסף שצריך לדאוג להם. יותר מכל דאגתי לבעלי, עד שהוא התקשר ואמר לי שהוא בדרך הביתה. הוא הגיע בסביבות השעה 9:30 בבוקר.
זאת לא הפעם הראשונה שבה החיילים נכנסים לבית שלנו אבל אף פעם הם לא הרסו כמו הפעם. אני חושבת שהחיילים חיפשו את בן דודו של בעלי. בעלי אמר לי שהם שאלו עליו.
נאנסי כמאל טאהר חמדייה, בת 28, נשואה ואם לארבעה, היא תושבת אל-יאמון שבמחוז ג'נין. את עדותה גבה עאטף אבו א-רוב ביום 3.3.10 באל-יאמון.
