דילוג לתוכן העיקרי
תפריט
נושאים

עדות: ישראל גירשה סטודנטית מבית לחם לעזה חודשיים לפני שסיימה את התואר, אוקטובר 2009

ברלנתי עזאם, סטודנטית

ברלנתי עזאם

התחלתי ללמוד באוניברסיטת בית לחם במחלקה למנהל עסקים בשנת 2005. מאז שסיימתי את לימודי התיכון רציתי ללמוד באוניברסיטת בית לחם כי שמעתי שזו אוניברסיטה איכותית ומתקדמת ורמת הלימודים בה גבוהה.


בחודש אוגוסט 2005 הגשתי בקשה לקבל היתר כניסה אל הגדה המערבית דרך הקישור הפלסטיני אבל הבקשה נדחתה. גם בקשה מטעם האוניברסיטה שהגישו עבורי נדחתה. ניסיתי שוב, עם עזרה של הכנסייה בעזה והפעם קיבלתי את ההיתר. חשתי הקלה ונחת כשקיבלתי את ההודעה וכשהבנתי שאני עומדת להגשים את החלום שלי ללמוד באוניברסיטת בית לחם. />/>

בבית לחם שכרתי דירה עם מספר חברות והתחלתי ללמוד באוניברסיטה. עברתי בין בית לחם לרמאללה בחופשיות, בדרך כלל נכנסתי דרך מחסום הקונטיינר אל בית לחם ואבו דיס ורמאללה. הרגשתי שאני חיה חיים נורמאליים וראיתי את עצמי תושבת הגדה המערבית, לא היו לי בעיות מיוחדות ונהגתי ללכת להתפלל בכנסייה בבית לחם.

ביום רביעי, 28.10.2009, בסביבות אחת בצהריים, חזרתי במונית מרמאללה לבית לחם. במחסום הקונטיינר עיכבו את המונית והחיילים ביקשו לראות את תעודות הזהות. כשהחייל ראה בתעודת הזהות שלי שאני מעזה הוא אמר לי לרדת מהרכב ולשבת על ספסל ברזל בצד המחסום. נשארתי שם מאחת בצהריים עד שבע בערב, בלי מים, אוכל ושירותים. גם היה קר מאוד כי המחסום נמצא על קודקוד של הר ובאזור חשוף.

בסביבות שמונה בערב באה אליי חיילת כיסתה לי את העיניים וקשרה לי את הידיים מקדימה והובילה אותי לג'יפ שאמרה שהוא נוסע אל עציון. אחרי זמן קצר ירדתי מהג'יפ ועליתי על ג'יפ אחר. בסביבות השעה אחת עשרה וחצי בערב החיילת הורידה אותי מהג'יפ, וכשהורידה לי את כיסוי העיניים ראיתי שאני נמצאת במחסום ארז. כשהבנתי איפה אני נמצאת הייתי בהלם והרגשתי כאב וכעס על המעשה הלא אנושי של המעצר שלי וההעברה אל מחסום ארז. כשיצאתי ממחסום ארז היה חושך ופחדתי כי הייתי לבד. הלכתי מרחק של קילומטר עד שהגעתי אל הצד הפלסטיני, שם חיכו לי אמא ואבא. כשראיתי אותם התחלתי לבכות וכעסתי על מה שקרה, בעיקר כי אני לקראת סיום הלימודים. טקס הסיום שלי מתוכנן לחודש דצמבר 2009. נשארו לי רק חודשיים באוניברסיטה. בכל תקופת הלימודים שלי, במשך ארבע שנים, לא עצרו או עיכבו אותי ולא נתקלתי בשום בעיה.

אני עכשיו מרגישה שהחיים שלי חסרי עתיד ותקווה. חלמתי לסיים את הלימודים ולעבוד, אבל עכשיו נשארתי בלי תעודה ובלי עבודה. אני מקווה עדיין לחזור לאוניברסיטה ולסיים את הלימודים ואחר כך לחזור אל המשפחה בעזה, כמו כל סטודנט אחר שלומד באוניברסיטה מחוץ לארץ שלו.

ברלנתי ג'ריס בולוס עזאם, בת 22, היא סטודנטית, תושבת עזה. את עדותה גבה מוחמד סבאח בבית העדה בעזה ב- 8.11.09.