דילוג לתוכן העיקרי
תפריט
מהשטח
נושאים

עדות: שוטרי מג"ב הכו עובדים שניסו להיכנס לישראל ללא היתר והתעללו בהם, 2.5.09

סאאיד דראוושה, פועל

סאאיד דראוושה

אני עובד בישראל כבר כמה שנים, בגלל שאין עבודה באזור שלנו. גם בישראל אין הרבה עבודה וצריכים פחות עובדים מפעם. אני מצליח לעבוד רק יום או יומיים בשבוע. אין לי אישור כניסה לישראל, לכן הדרך לעבודה מסוכנת וקשה.

אבא שלי מבוגר והוא כבר לא יכול לעבוד. יש לי שלושה אחים שלומדים בבית ספר ועוד שני אחים שלומדים באוניברסיטה. משפחה גדולה כמו שלנו צריכה הרבה כסף ואני מוכן לסבול הרבה בשביל להרוויח כסף. משלמים לי 150 שקלים על כל יום עבודה ואני מוציא 70 שקלים על נסיעות מהבית לישראל.

ביום שבת ה-2.5.2009 בסביבות השעה 16:00 אחר הצהריים יצאתי מהבית בדרך לישראל כדי שאוכל להגיע לעבודה למחרת בבוקר. נסעתי יחד עם עוד בחורים. הגענו לכפר ניעלין, ליד גדר ההפרדה. היו שם הרבה ג'יפים צבאיים. שוטרים של מג"ב ירו רימוני הלם וגז מדמיע. היו שם בערך מאתיים פועלים שהיו בדרך לישראל. הבנתי שלא נוכל לעבור דרך שם.

חיכיתי ארבע שעות בערך ואז מישהו הציע להסיע אותי יחד עם עוד פועלים, תמורת שלושים שקלים כל אחד. היינו שבעה עשר ונסענו בפורד שמתאים לשבעה נוסעים. ישבנו אחד על השני ואחרי רבע שעה הגענו למקום אחר ליד ניעלין. היו שם שלוש גדרות תיל, שאנשים שעברו שם קודם חתכו בהן פתחים. עברנו אותן, ואחר כך הרמנו אחד את השני ועברנו מעל חומת הבטון.

הלכנו ברגל שעה. היה חשוך והלכנו בין קוצים וצמחים. פחדתי מאוד ללכת בלילה במקום חשוך ולא מוכר. ידעתי שבכל רגע שוטרים יכולים לתפוס אותי ולירות בי. הלכנו בלי לומר מילה כי פחדנו שיתפסו אותנו. כולנו כיבינו את הטלפונים הניידים שלנו ומי שעישן כיבה את הסיגריה שלו, כדי שלא יראו את האש.

בכל פעם שאני נכנס לישראל אני מרגיש כאילו זה הלילה האחרון בחיים שלי, כמו ביום הדין. זאת חוויה מאוד מפחידה, ואני נאלץ לסבול אותה שוב ושוב. הלכתי לפני האחרים. פתאום ראיתי שני אנשים מתחבאים בשיחים. אחד מהם אמר לי בערבית "בוא!" אמרתי לו "קום! אין כאן אף אחד!". המרחק בינינו היה חמישה מטרים בערך. אחד מהם קם ואז ראיתי שהוא שוטר. הוא כיוון את הנשק שלו אלי. היה איתו עוד שוטר. הם אמרו לי לשבת על האדמה.

היינו באמצע שדה קוצים. אמרתי להם שאני לא אשב על הקוצים. שניהם דחפו אותי וישבתי. אחד מהם ישב לידי וכיוון את הנשק שלו אלי, והשני הלך לכיוון שאר הבחורים שהיו איתי. אחרי כמה דקות השוטר השני חזר עם כולם. הם הלכו כפופים, כדי שאף פועל אחר לא יראה אותם ואת השוטרים.

השוטרים אמרו לנו לשכב על הבטן. אמרתי להם שאני לא אעשה את זה, כי אז הקוצים יהיו ממש על הפנים שלי. אחד מהם דחף את הראש שלי על הקוצים. הקוצים דקרו אותי בעיניים. כאב לי מאוד והעיניים שלי דמעו. צעקתי לשוטר "העין שלי! העין שלי!". הוא אמר "שתוק או שאני אוציא לך את העין השנייה ואהפוך אותך לעיוור".

אני זוכר איך הוא נראה. הוא היה גבוה, בערך 1.80, רזה והעור שלו היה כהה. הוא חבש כובע. השוטר השני, שתפס את שאר הבחורים, היה נמוך, 1.65 בערך, מלא, קצת שחום וגם הוא חבש כובע. שניהם היו בני 30 בערך.

השוטר הראשון הרחיק את הרגליים שלי אחת מהשנייה ודרך עליהן. הוא דרך גם על הגב שלי. צעקתי מכאב, אבל הוא המשיך והכאיב לי אפילו יותר. הייתה לידנו גדר תיל של התנחלות. השוטר הכריח אותי להחזיק בתיל. כאב לי בידיים, אבל כל פעם שעזבתי את התיל הוא הכה אותי והכריח אותי לתפוס אותו שוב.

השוטר הראשון שאל אותנו "מאיפה הגעתם? מי העביר אתכם במחסום?" ונתן לבחורים סטירות. הוא גם בעט בהם ודחף אותם, אבל הוא התעלל בי יותר מכולם. אולי הוא חשב שאני אחראי לפועלים האחרים כי אני הלכתי ראשון. נשארנו ככה שעה וחצי בערך, כשמדי פעם השוטר מכה אותי ושניהם מקללים את כולנו.

אחר כך שני השוטרים אמרו לנו לעמוד בטור, אחד אחרי השני. אני שמתי את היד שלי על העין, כי היא כאבה והשוטר הראשון אמר "תזיז את היד מהעין!" אמרתי לו שהיא כואבת והוא אמר "תפסיק להגיד 'העין שלי!' מה, אתה אישה?!", אמרתי לו שוב שכואב לי והוא אמר "אסור לך לשים את היד על העין עד שנגיע למחסום!". עשיתי מה שהוא אמר, כי פחדתי שהוא יכה אותי שוב.

הלכנו והשוטר הראשון כל הזמן דחף אותנו. אחרי שהלכנו עשר דקות הגענו לכביש שמגיע למחסום ניעלין. היו שם שני ג'יפים של משמר הגבול, ניידת משטרה ושלושה אנשים דתיים בבגדים אזרחיים. אני מניח שהם היו מתנחלים. כנראה שהם התנדבו לעזור למשטרה. היו להם אקדחים ואלות.

השוטרים אמרו לנו לשבת על האדמה עם הגב לכיוון הכביש כשהתיקים שלנו מאחורינו. הם קיללו אותנו קללות איומות. היה לי יותר קל לחטוף מכות מלשמוע את הקללות האלה. השוטרים עברו על הדברים שלנו, ואחר כך הם אמרו לנו להחזיר את כל הדברים שלנו לתיקים ואז הם אמרו לנו לעמוד שוב בטור וללכת.

השוטרים נכנסו לג'יפים. ג'יפ אחד נסע לפנינו והשני נסע מאחורינו. שלושת המתנחלים הלכו לידנו. הם דחפו אותנו, קיללו אותנו וצחקו. הג'יפים בלמו בלימות פתאומיות כדי להפחיד אותנו או לגרום לנו ללכת יותר מהר. הם התקרבו אלינו מאוד וקראו לנו ברמקולים של הג'יפ "חמורים! קדימה! מהר!" וגם "בוא! בוא!", כאילו היינו כבשים.

המשכנו ללכת ככה עשרים דקות בערך, עד שהגענו למחסום ניעלין. במחסום השוטרים אמרו לנו לעמוד בטור ישר. שני הג'יפים שליוו אותנו למחסום נסעו משם, יחד עם שניים מהמתנחלים. אחד מהמתנחלים נשאר במחסום. כשהגענו למחסום שמעתי שוטר, אני חושב שהוא היה קצין, אומר לשוטר אחר "למה הבאת אותם ככה? היית צריך לירות בהם ואז להביא אותם!".

אחד מהשוטרים במחסום עשה עלינו עוד חיפוש. הוא עבר על הדברים שלנו ואמר לנו להרים את החולצות שלנו ולהסתובב. אחר כך הם אמרו לנו לשבת עם הגב למחסום. השוטרים זרקו עלינו אבנים קטנות. בחור אחד שישב לידי ביקש מים ואז השוטר נתן לו סטירות וקילל אותו. בכל פעם שהתחשק לשוטרים הם הכו אותנו או קיללו אותנו.

האיש הכי מבוגר בינינו היה בן 55. שמעתי שוטר אומר לשוטר אחר על האיש המבוגר "זה זבל! חרא בן חרא!". הוא שאל את האיש הזה איפה עברנו את הגדר וכשהוא לא הסכים לענות, הכה אותו בצוואר.

נשארנו ככה עד לשעה 05:00 בבוקר, ואז שוטר החזיר לנו את תעודות הזהות שלנו ואמר לנו ללכת.' הלכתי מהמחסום לעוורתא וניגשתי מיד למרפאה, ומשם הפנו אותי לרופא עיניים בשכם.

נסעתי לד"ר עבד אל-פתאח ערפאת, רופא עיניים שעובד בשכם. הוא שם טיפות בעין שלי, חבש אותה ונתן לי מרשם לתרופות. אחר כך הלכתי לבית החולים רפידיא בגלל שכאב לי גם הגב. הרופא שם בדק אותי. הוא נתן לי מרשם לתרופה ואמר לי לחבוש את הגב שלי בתחבושת אלסטית.

מבית החולים הלכתי הביתה. הייתי מותש וכאב לי. בבית ניסיתי לישון, אבל לא הצלחתי כי העין שלי כאבה. המשיך לכאוב לי גם למחרת, אז חזרתי לרופא העיניים והוא נתן לי אנטיביוטיקה. הוא אמר לי לטפל בעין טוב ולהרכיב משקפי שמש אחרי שאני אוריד את התחבושת.

למרות כל מה שקרה אחרי שאבריא אני מוכרח לחזור שוב לעבודה בישראל. מי יפרנס אותי ואת המשפחה שלי אם אני אהיה מובטל? אין לי ברירה אחרת. אני מסתכל על הבנים של השכנים ושל הקרובים שלי. כל הבנים בגילי התחתנו וכבר נולדו להם ילדים. הילדים שלהם כבר לומדים בבית הספר. אני לא יודע מתי אני אוכל להתחתן ולבנות בית, כשאני עובד יום או יומיים בשבוע. יש לי שני אחים מבוגרים ממני וגם הם לא התחתנו. במה אנחנו אשמים? כל מה שאני רוצה זה עבודה שאני אוכל להתפרנס ממנה בכבוד. אני לא רוצה הרבה, אני רק רוצה להקים משפחה כמו כל אדם אחר.

בשנת 2005 וגם בשנת 2006 עצרו אותי על כניסה לישראל בלי היתר והייתי בכלא שלושה חודשים בכל פעם. בפעמים אחרות ששוטרים תפסו אותי הם עיכבו אותי למשך כמה שעות ואחר כך החזירו אותי למחסום. הפעם הזאת הייתה שונה, התייחסו אלינו באכזריות, הכו אותנו והשפילו אותנו.

סאאיד פתחי מוחמד דראוושה, בן 28 הוא פועל ותושב עוורתא שבמחוז שכם. את עדותו גבתה סלמא א-דיבעי בבית העד ב-7.5.09.
/>