דילוג לתוכן העיקרי
תפריט
נושאים

עדות: ויאאם אל-כפארנה, בת 3, נפצעה קשה כשהצבא הפגיז את ביתה בבית חאנון ומתה מפצעיה, ינואר 09

ג'מאל אל-כפארנה, חקלאי

ג'מאל אל-כפארנה

עד ה-4.1.09 אשתי ואני גרנו עם שלושת הבנים ושלוש הבנות שלנו בבית של שתי קומות ברחוב א-סיכה בבית חאנון.

ביום שבת, 3.1.09, בסביבות השעה 20:30, ישבנו כולנו ביחד ועקבנו אחרי החדשות על המלחמה. שמענו בחוץ ירי מסיבי מכל הכיוונים והלכנו לשבת בחדר הכי מזרחי בבית. הכנו בו מראש מים ואוכל כי הוא נראה לנו יותר בטוח. שמענו טנקים בחוץ ופתאום חדרו קליעים לבית. ביקשתי מאשתי ומהילדים לשכב על הרצפה של החדר.

הילדים בכו, והבן הבכור שלי, ודיע, בן 17, לקח ספר קוראן והתחיל לקרוא ולהתפלל שאלוהים יציל אותנו מהמלחמה הזאת. ניסיתי להיראות חזק מול הילדים למרות שפחדתי מאוד. הילדים ביקשו ממני שוב ושוב לקחת אותם מהבית למקום רחוק ואמרתי להם שאם הירי ייפסק נוכל לצאת וללכת למקום רחוק מהטנקים.

לא היו לוחמים פלסטינים ליד הבית שלי. הבית קרוב מאוד למעבר ארז וזה אזור שנתון כל הזמן לתצפיות של הישראלים. יש באוויר באופן קבוע כדור פורח שאליו מחוברת מצלמת תצפית. לכן, בגלל שהישראלים יכולים לראות שאין מתנגדים, חשבתי שהם לא יירו עלינו ושלא ניפגע.

למחרת, ביום ראשון, 4.1.09, בסביבות השעה 20:30, בלי שום התראה, ירו פגז על הבית. הפגז נפל בחדר המדרגות והחשמל בבית נותק. פחות מדקה אחר-כך ירו עלינו עוד פגז והוא נחת בסלון. כולנו צעקנו מפחד. אמרתי לאשתי ולילדים להמשיך לשכב על הרצפה. אחרי כמה שניות נחת פגז שלישי בחדר שבו היינו. שמעתי פיצוץ חזק והחדר התמלא עשן ואבק. אשתי צעקה "הצילו, הרגל שלי נפגעה!". אני הרגשתי שנפגעתי בעין. קראתי בשמות של כל הילדים כדי לבדוק אם הם בחיים. כשהילדים שמעו את הקול שלי הם התחילו לצעוק. קמתי והרמתי אותם אחד אחד ולקחתי אותם לבית של השכן, אחמד נסייר. אחר-כך אני וחסן, הבן של השכן, חזרנו לבית שלי, לקחנו את אשתי והבאנו גם אותה לבית של השכנים.

בית משפחת אל-כפראנה בעיירה בית חאנון לפני שנהרס. התמונה באדיבות המשפחה
בית משפחת אל-כפראנה בעיירה בית חאנון לפני שנהרס. התמונה באדיבות המשפחה

חורבות הבית לאחר שנהרס בידי הצבא. צילום: ח'אלד אל-עזאייזה, בצלם, 27.1.09.
חורבות הבית לאחר שנהרס בידי הצבא. צילום: ח'אלד אל-עזאייזה, בצלם, 27.1.09.

בדקתי את הילדים. כולם נפגעו מרסיסים ונפצעו בראש ובפנים. הילדה הקטנה שלי, ויאאם, בת שלוש, נפגעה קשה מרסיס שחדר לה לראש. היא הייתה מעולפת. דיברתי אליה אבל היא נשמה בכבדות ועצמה את העיניים. אשתי, כרימה, נפגעה בראש, בפנים, ברגליים, בבטן וביד. היא דיממה הרבה. אני והשכנים קרענו מצעים וחבשנו את הפצעים כדי לעצור את הדימום.

הבן שלי ודיע, שנפגע הכי קל, יצא עם חסן להזעיק אמבולנס. הם רצו עד לבית החולים בבית חאנון, מרחק של קילומטר ומשהו. לקח בערך שעה עד שהגיעו שני אמבולנסים לפנות אותנו. הנהגים אמרו שהם התעכבו בגלל הירי באזור.

האמבולנס לקח אותנו לבית החולים בבית חאנון וקיבלנו שם עזרה ראשונה. אשתי, ויאאם,והבן שלי מוחמד, בן 4, הועברו לבית החולים א-שיפאא, ומשם העבירו את מוחמד לבית החולים "נאסר" לעיניים, בגלל שרשתית העין שלו נפגעה. אני ושאר הילדים נשארנו בבית החולים בבית חאנון.

למחרת, ביום שני, 5.1.09, העבירו גם אותי לבית החולים "נאסר" לעיניים כי היה לי דימום בעין הימנית. בסביבות השעה 11:00 התקשרו אליי מבית החולים א-שיפאא והודיעו לי שויאאם מתה. יצאתי מבית החולים על אחריותי כי הרופאים סירבו לשחרר אותי. הלכתי לבית החולים א-שיפאא ומשם אמבולנס העביר את הגופה של ויאאם לקירור בבית החולים ע"ש כמאל עדוואן.

באותו יום נודע לי גם שהצבא הרס את הבית שלי. השקעתי בבית הזה את כל מה שהיה לי. הוא עלה לי יותר מ-100 אלף דולר. הצבא הרס את הבית עם דחפור, מעך לי את האוטו, פיאט פונטו מודל 1998, והרס את חוות העופות שלי, בשטח של 200 מ"ר, שהיו בה 1,500 עופות.

למחרת, ביום שלישי, 6.1.09, קברנו את ויאאם ואני חזרתי לבית החולים בבית חאנון להמשך הטיפול. בזמן שהייתי שם הודיעו לי שהעבירו את מוחמד לבית החולים א-שיפאא כי המצב שלו הדרדר בגלל בעיה בריאות. ניתחו אותו כדי להציל את החיים שלו.

אשתי עדיין מאושפזת בבית החולים א-שיפאא. היא עברה כמה ניתוחים ותצטרך לעבור עוד ניתוחים וגם ניתוח קוסמטי בפנים בגלל פגיעות מרסיסים.

אני והילדים נמצאים עכשיו בבית של אחי סאבר. אנחנו ישנים בחדר האורחים. למרות המצב הכלכלי הקשה, אני מחפש בית לשכור.

החיים שלנו נהרסו, ועכשיו אנחנו צריכים להתחיל הכול מאפס.

ג'מאל מחמוד חסן אל-כפארנה, בן 42, נשוי ואב לשישה, הוא חקלאי ותושב בית חאנון שבצפון רצועת עזה. את עדותו גבה ח'אלד אל-עזאייזה בבית אחיו של העד בבית חאנון ב-27.1.09.