דילוג לתוכן העיקרי
תפריט
מהשטח
נושאים

בני משפחת א-שתיווי היו נצורים בביתם 12 יום תחת הפגזות. כשהתפנו, הרס הצבא את ביתם, ינואר 2009

ג'בר א-שתיווי, חקלאי

ג'בר א-שתיווי

הבית שלנו עשוי מאסבסט. ביום שבת ה-3.1.09 עברנו לבית של הבן שלי, סאמי, בשכונת א-זייתון, שעשוי מבטון, בגלל ההפגזות של הצבא הישראלי. היינו שם עשרים וחמישה בני משפחה, כולל שנים עשר ילדים קטנים. בצהריים התחילו ליפול באזור הרבה פגזים, היה עשן בכל מקום, ופרצו שריפות. מסוק קרב ירה על הבתים שעזבנו.

הבית שהיינו בו רעד. הזגוגיות של הדלתות והחלונות נשברו והילדים צעקו וצעקו. הם לא שתקו לרגע מאז שהתחילו ההפצצות. מיכלי המים שלנו נהרסו.זה היה נורא, ופחדנו שנהרג. דאגתי במיוחד לילדים, ולנכדה שלי, בת 3, שנצמדה אלי ולא הפסיקה לצעוק. כולנו ירדנו לקומה התחתונה. קצת אחר כך שמענו טנקים מתקרבים. הם הגיעו מכל הכיוונים וירו לכיוון שלנו. ראינו שחיילים עלו לגגות של בתים שכנים.

למחרת שמעתי ברדיו שהצבא הודיע על הפסקת אש של שלוש שעות. פחדתי להתרחק מהבית כי ידעתי שמאוד מסוכן באזור שלנו. פחדתי גם שלא ייתנו לי לחזור, אבל נשארו לנו מעט מאוד מים, אז החלטתי לצאת בכל זאת וללכת לחלקת האדמה שלי. היה שם מיכל מים שאני משתמש בו לחקלאות. אי אפשר לשתות את המים האלו, אבל אפשר להשתמש בהם לכביסה ולשירותים אז בכל זאת יצאתי להביא אותם. גם 'הגז לבישול והדלק נגמרו לנו, ולא היה חשמל. השתמשנו בעפר במקום מים כדי להתרחץ בשביל התפילה. בישלנו על מדורות. כל המבוגרים בבית, גברים ונשים, החליטו לאכול רק פעם ביום כדי שיישאר אוכל לילדים. לא ידענו כמה זמן המצב הזה יימשך.

הריסות בית משפחת שתיווי. צילום: ח'אלד עזאייזה, בצלם, 20.1.09.
הריסות בית משפחת שתיווי. צילום: ח'אלד עזאייזה, בצלם, 20.1.09. />

ביום השלישי אחרי שהצבא נכנס לשכונה, הבן שלי, סאמי, שהיה אצל קרובים במקום אחר, התקשר לצלב האדום וביקש מהם לבדוק מה המצב שלנו. הוא דאג לנו במיוחד כי היו בינינו חולים: היה איש משותק והיו חולי סכרת ולאמא שלי יש כל מיני בעיות רפואיות, וגם בעיית לחץ דם. כמה מהנשים היו בפאניקה.

לקח 12 יום עד שהצלב האדום הצליח להגיע אלינו. 'כשהם הגיעו הם רצו שנתפנה משם. הנשים והילדים יצאו אני ושאר הגברים נשארנו, כי פחדנו' שיהרסו את הבתים שלנו. השקענו את החיים שלנו בבתים האלה.

לקח 12 יום עד שהצלב האדום הצליח להגיע אלינו. כשהם הגיעו הם רצו שנתפנה משם. הנשים והילדים יצאו אני ושאר הגברים נשארנו, כי פחדנו' שיהרסו את הבתים שלנו. השקענו את החיים שלנו בבתים האלה.

כשהמלחמה נגמרה ושמענו שהצבא נסוג מהאזור חזרנו לבתים שלנו. היינו בהלם, הפחדים שלנו התאמתו. היה לי בית של 'ארבעה חדרים, מטבח ושירותים, בשטח 200 מ"ר. הכל היה הרוס. נהרסו גם שני חדרים מהבית של הבן שלי, סאמי וכל הבית של אחי, ג'יבריל, שהיה בשטח של 300 מ"ר. הצבא גם הרס את מטעי הזית והלימון שלי, שמהם התפרנסתי.

עדותו של ג'בר עבד מוחמד א-שתיווי, בן 52, נשוי ואב לשנים עשר, הוא חקלאי ותושב שכונת א-זייתון בעיר עזה. את עדותו גבה ח'אלד עזאייזה בשכונת א-זייתון ב-19.1.09.