דילוג לתוכן העיקרי
תפריט
נושאים

עדות: מוחמד ח'וואג'א, בן 12, נעצר, הוכה ונכלא בידי אנשי כוחות הביטחון, ספטמבר 2008

מוחמד ח'וואג'א, בן 12

מוחמד חוואג'א

אני גר עם המשפחה שלי בכפר ניעלין. אנחנו גרים בקומת הקרקע בבית, בקומה הראשונה גרים הדודים שלי, סאמי, בן 49, ופהד, בן 47, עם המשפחות שלהם, ובקומה השנייה גרה סבתא שלי.

ביום חמישי (11.09.2008) בסביבות השעה 03:00 לפנות בוקר, ישנתי. אבא שלי לא היה בבית באותו לילה. התעוררתי מצעקות של אמא שלי. היא העירה אותי וצעקה "קום! קום! יש צבא!". קמתי ויצאתי איתה לחצר הפנימית של הבית. היו שם בערך שנים עשר חיילים. הפנים שלהם היו מרוחים בצבע שחור. היה גם חייל שחבש כובע שחור שהסתיר את הפנים שלו. הוא ישב על המדרגות מחוץ לבית ולא התערב. אני חושב שהוא היה סייען שהוביל אותם לבתים.

החיילים היו בקומה הראשונה. שמעתי אותם אומרים לדוד שלי סאמי שיכוון אותם לקומה שלנו. אחד החיילים שאל בעברית "איפה מוחמד?" והבנתי שהוא שואל עלי. החייל אמר לדוד שלי לקרוא לי והוא קרא לי. התקרבתי אליהם ואז שני חיילים תפסו אותי ולקחו אותי מחוץ לבית. הבנתי שהם רוצים לעצור אותי. פחדתי והתחלתי לבכות ולקרוא לדוד שלי שיבוא איתי.

החיילים קשרו את הידיים שלי באזיקונים והידקו אותם. זה הכאיב לי מאוד. חייל תפס אותי בחולצה מאחור והתחיל ללכת ולדחוף אותי קדימה. . החולצה חנקה אותי. ניסיתי להשתחרר והוא הכה אותי באגרוף בגב וחנק אותי עוד יותר עם החולצה. גם חייל אחר הכה אותי בזמן ההליכה באגרופים בגב ומשך בשיער שלי. בכיתי וקראתי לדוד שלי ולאבא שלי. החיילים הכו אותי ואמרו לי "שקט! שקט!". הם הובילו אותי ברגל דרך סמטה בין הבתים. הלכנו ליד שיח צבר ואז אחד החיילים דחף אותי עליו. נדקרתי בידיים וברגליים מהקוצים. הם המשיכו להוביל אותי ולהכות אותי.

Muhammad Khawajah
מוחמד חוואג'א במכולת של משפחתו בניעלין. צילום: איאד חדאד, בצלם, 18.9.08.
/>/>

בזמן שהלכנו, ילדים מהכפר התחילו לזרוק אבנים על החיילים. זה היה כמו גשם של אבנים. החיילים היו מבולבלים. חלק מהם ברחו וחלק משכו אותי כדי להתקדם יותר מהר ואז נפלתי. חייל אחד תפס אותי מהידיים וגרר אותי על האדמה, שהייתה מלאה באבנים, חצץ ועפר הייתי על הבטן והידיים שלי היו קשורות. בכיתי וצעקתי והוא אמר לי לשתוק. הוא משך אותי מרחק של כמה מטרים, עדשהסתתרנו מאחורי קיר. הרגשתי שנפצעתי בכפות הידיים ושיורד לי דם מהברך.

החיילים ירו רימון גז לכיוון הילדים שזרקו אבנים, והוא נפל לא רחוק ממני. השתעלתי, בכיתי והרגשתי צריבה קשה בעיניים. החיילים שוב דחפו אותי שוב מאחור, מרחק של 400 מטר בערך, עד שהגענו לבית של עבד א-רחמן לואאי עבד אל-חלים, בן 14, שלומד בבית הספר שלי. הם פרצו פנימה עצרו אותו ואת בן הדוד שלו, סופיאן נוואף אל-ח'וואג'א, בן 18.

הם לקחו את שלושתנו למרכז הכפר, בערך 400 מטר מהבית שלי, והעמידו אותנו ליד חנות. עמדנו עם הפנים וידיים מורמות. הידיים של עבד א-רחמן ושל סופיאן גם היו קשורות. החיילים הכו אותנו והפילו אותנו על האדמה. שכבנו על האדמה והם דרכו עלינו, על הראש ועל הבטן. הם המשיכו ככה כמה דקות, ואז העמידו אותנו שוב והובילו אותנו לפניהם ליציאה מהכפר. מאחורי כל אחד מאיתנו הלך חייל והם תפסו אותנו בחולצות.

מדי פעם, החיילים הכו אותנו ובעטו בנו. חייל אחד כעס עלי במיוחד. הוא הכה אותי וחנק אותי כאילו הוא רוצה להרוג אותי. אני חושב שחלק מהחיילים נפגעו מהאבנים. צעקתי ובכיתי מרוב פחד. היה עדיין לילה. הם הובילו אותנו ברגל מרחק של קילומטר אחד, עד שהגענו לצומת שממנו נוסעים להתנחלות נילי. בצומת היו הרבה ג'יפים של הצבא. החיילים כיסו את העיניים שלי והכניסו אותי לג'יפ. זה היה בערך שעה מאז שעצרו אותי. הג'יפ התחיל לנסוע, לא ידעתי לאן.

ישבתי על הרצפה של הג'יפ. לא היה לידי חייל. אחר חצי שעה או שעה של נסיעה, החיילים עצרו והורידו אותי מהג'יפ. ראיתי קצת דרך כיסוי העיניים. לא הכרתי את המקום, אבל ראיתי שאני בבסיס של הצבא. ראיתי ג'יפים מגיעים ומביאים את שני העצורים האחרים, עבד א-רחמן וסופיאן, כל אחד בג'יפ אחר.

יותר מאוחר הסיעו אותנו למקום אחר והושיבו אותנו שם על ספסלים. אחרי עשר דקות הכניסו את עבד א-רחמן לחקירה, שנמשכה בערך עשרים דקות. אחר כך הכניסו אותי לחדר והורידו את הכיסוי מהעיניים שלי. ראיתי איש בבגדים אזרחיים. היו לו פנים עגולות ועור בהיר, ומבנה הגוף שלו היה מלא. הייתה לו כיפה על הראש. האיש אמר שקוראים לו קפטן ששון וגם שמעתי אנשים קוראים לו ככה. הוא הושיב אותי ליד השולחן שלו ושאל אותי על ילדים מהכפר. הוא הראה לי תמונות מתוך אלבום עבה. היו שם מאתיים תמונות בערך. הוא שאל אותי שוב ושוב על ילדים ועניתי שאני לא מכיר אותם. כשהוא הבין שאני אומר שאני לא מכיר אף אחד הוא הראה לי שלוש תמונות שלי. בתמונות ראו אותי מחזיק רוגטקה בהפגנה נגד גדר ההפרדה. הודיתי שאלו תמונות שלי, אבל אחר כך המשכתי להגיד שאני לא מכיר ילדים אחרים, ואז הוא הכה אותי עם שרפרף פלסטיק על הגב. בכיתי וצעקתי והוא נתן לי שתי מכות ברגליים עם מקל עץ.

חייל אחר, שהיה לו אקדח על המותן, אמר לי לקום ולהסתובב לכיוון החלון או הארון. הייתה שם מצלמה קבועה. הוא צילם אותי בסטילס, ואז החוקר אמר לי לחתום בטביעת אצבע על דף שכתוב בעברית. אני לא יודע מה היה כתוב שם. החייל לא הקריא אותו בשבילי. אני מניח שזו הייתה ההודאה שלי. הייתי חייב לחתום, כי פחדתי שהחוקר ירביץ לי. הוא הטביע את כל האצבעות שלי, ואז אמר לחייל לשים עלי שוב את כיסוי העיניים. הוא הוציא אותי מהמשרד והושיב אותי על הספסל בחוץ. החקירה נמשכה חצי שעה בערך. אחרי הם הכניסו את סופיאן. גם הוא נשאר שם חצי שעה בערך.

אחר כך הכניסו את שלושתנו לניידת גדולה, ואחרי נסיעה של רבע שעה בערך הוציאו אותנו והורידו מאיתנו את כיסויי העיניים. ראיתי שלט שכתוב עליו "עופר", והבנתי שאנחנו נמצאים בכלא עופר. הכניסו אותנו לחדר חיפוש, כולנו ביחד. הפשיטו אותנו ורופא בדק אותנו. נתנו לנו תיקים עם מכנסיים, חולצה וכפכפים. לקחו את סופיאן למעצר. שוטר במדים כחולים דיבר עם החיילים והבנתי שהוא אומר להם לשחרר אותנו. הוא אמר לנו בערבית "אתם ילדים קטנים וצריכים להשתחרר".

השאירו אותי ואת עבד א-רחמן מחוץ לחדר המעצר ואז החזירו אותנו לניידת שבה הגענו. הידיים שלנו עדיין היו באזיקונים. אחרי עשרים דקות בערך החיילים הביאו לכל אחד קופסת ג'לי. הם הורידו מאיתנו את האזיקונים ונתנו לנו לאכול. אחרי חצי שעה הם החזירו את האזיקונים.

היו איתנו בניידת שני חיילים ששמרו עלינו. היה אסור לנו לדבר אחד עם השני. בכל פעם שאמרנו משהו חייל אמר לנו לשתוק. החום בתוך הניידת התגבר והזענו מאוד. לא נתנו לנו אוכל או שתייה, אבל נתנו לנו ללכת לשירותים. בכל פעם שרצינו ללכת לשירותים, החיילים הורידו מאיתנו את האזיקונים, וכשחזרנו הם קשרו אותנו שוב.

נשארנו ככה עד אחרי הקריאה של המואזין לתפילת הערב, בסביבות 20:00 בערב. אחר כך הסיעו אותנו למחנה אחר, אני חושב שזה היה מחנה בית סירא. במחנה הזה נתנו לנו שוקו והכניסו אותנו לחדר קטן שהיו בו מזרנים צבאיים ירוקים בלי מיטות. האזיקונים היו רופפים בשלב הזה, אז הוצאנו את הידיים שלנו, שתינו את השוקו וישנו.

ביום שישי בשעה 10:00 בבוקר שוב כבלו אותנו באזיקונים, אבל לא כיסו את העיניים שלנו. הסיעו אותנו שוב לכלא עופר והכניסו אותנו לאגף האוהלים, במחלקה 2. היו במחלקה שמונים ושלושה עצורים בכל הגילאים. בכל מחלקה היו ארבעה אוהלים, והיו בערך עשרים עצורים בכל אוהל.

העצירים טיפלו בנו טוב - האכילו אותנו, נתנו לנו ממתקים, שוקולד וצ'יפס. הרגשתי כאילו אני נח. צמתי במהלך היום, שיחקתי כדורגל וטניס. הייתה טלוויזיה בכל אוהל. ראיתי תוכניות ילדים ותוכנית ערב סורית, "באב אל-חארה" (שער השכונה). עציר אחד עזר לי לבקש מהרופא של הכלא לטפל ברגל שלי. לקחו אותי למרפאה והרופא שם יוד וחבש את הפצע שלי בברך.

בהתחלה פחדתי ולפעמים בכיתי, בגלל שהייתי רחוק מהמשפחה שלי. זאת הייתה הפעם הראשונה שנעצרתי, וזאת הייתה חוויה חדשה בשבילי. לא ידעתי שום דבר על מעצר קודם. אני לא יודע למה עצרו אותי. כל הכפר וכל הילדים השתתפו בהפגנות, אז למה עצרו דווקא אותי?!

העצירים המבוגרים דאגו לי כי הייתי העציר הכי צעיר במחלקה, והם החליטו למנות אותי להיות העוזר של סמל המחלקה. הייתי מתעורר בשעה 06:00 בבוקר וקורא לעצירים: "קדימה! ספירה!". הם היו קמים ואז החיילים היו נכנסים וסופרים את העצירים. אני הייתי ליד החיילים בזמן הספירה. החיילים התייחסו אלי בכבוד וביקשו מהעצירים המבוגרים לטפל בי. הסמל של המחלקה תמיד עזר לי. הוא עציר מבוגר ויודע לדבר עברית. עבדנו ביחד, עזרנו לעצירים והגשנו את הבקשות שלהם להנהלת הכלא ולשומרים.

ביום ראשון (14.9.2008) בשעה 06:00 בבוקר לקחו אותי לדיון בבית המשפט יחד עם עבד א-רחמן. הם כבלו אותנו באזיקים ובשרשראות מברזל בידיים וברגליים, והכניסו אותנו לחדר קטן לחכות לתחילת הדיון. לא ביקשנו אוכל או שתייה, כי היינו בצום.

בשעה 14:00 הכניסו אותנו לאולם. ראיתי את אבא שלי בדיון. גם הנציג של בצלם בא. רק אחר כך סיפרו לי ששמו איאד חדאד. עוד אנשים באו לדיון, והרגשתי טוב לראות אותם. מאוד שמחתי לראות את אבא שלי, אבל החיילים לא נתנו לי לחבק אותו, או אפילו לגעת ביד שלו.

ייצגה אותי עורכת דין ישראלית. אני לא יודע איך קוראים לה. היא ביקשה בדיון לשחרר אותי בערבות. השופט קיבל את הבקשה, אבל התנה את השחרור בהפקדה של 3,000 שקלים. לא היה לאבא שלי כסף ולכן הוא לא שילם.

אחרי הדיון החזירו אותי לכלא. למחרת אבא שלי הצליח ללוות את הכסף, ושחררו אותי בתנאי שאחזור לדיון ביום שלישי. חזרתי למשפחה שלי. הייתי מאוד שמח. הלכתי למרפאה בכפר, כי היו לי כאבים בצוואר ובכתף וגם שריטות ופצעים בברך. עשו לי בדיקות וטיפלו בי. אמרו לי לנוח למשך שבוע ולחזור בשביל מעקב.

הלכתי לדיון ביום שלישי (16.09.2008) יחד עם אבא שלי. הדיון נדחה ליום אחר, 21.10.2008.

מאז שהשתחררתי מהמעצר יש לי בעיות. אני מתעורר בלילה מרוב פחד ואני בקושי מצליח לישון. הלכתי לפסיכולוג בשם ח'אלד שהוואן והוא נתן לי תרופות וכדורי הרגעה. אני מרגיש שקשה לי להתרכז בבית הספר עכשיו. בשנה שעברה הממוצע שלי היה 94.



/>/>

מוחמד סלאח מוחמד ח'וואג'א, בן 12, הוא תלמיד בית ספר ותושב ניעלין שבמחוז רמאללה. את עדותו גבה איאד חדאד, בבית העד ב-18.9.08.
/>