דילוג לתוכן העיקרי
תפריט
מהשטח
נושאים

עדות: ישראלים הקימו התנחלות על אדמותיה החקלאיות של פהמייה פח'יידה ומגרשים אותה גם משאר השטחים החקלאיים שלה

פהמייה פח'יידה, בת 55

פהמייה פח'יידה

אני גרה בכפר אל-ג'אניה באזור רמאללה. התאלמנתי בגיל צעיר ויש לי שני בנים נשואים ונכדים. לי ולבעלי היו 12 דונם של אדמה עם מטעי זיתים עם עצים עתיקים מאוד. האדמה הזאת נמצאת באזור אל-מטוויע, במרחק של קילומטר בערך ממזרח לכפר. כשהילדים היו קטנים נהגתי למסוק את הזיתים לבד בזמן שחמותי שמרה על הילדים. כשהילדים גדלו הם התחילו לעזור לי במטע. עבדנו בלי הפרעה וברווחים מעונת המסיק הצלחתי במשך השנים להחזיר חובות, לממן את ההוצאות של הבית ולהשיג מצרכים חיוניים. הרווח שלנו היה 1,500-2,00 דינר בשנה. חוץ מזה יש לי הכנסה של 70 דינר בחודש - קצבה מהעבודה של בעלי באש"ף.

לפני שש שנים בערך, מתנחלים הקימו התנחלות חדשה ליד ההתנחלות טלמון. הם הביאו קרוואנים וסללו כביש עוקף. שישה דונמים מהאדמה שלי נשארו בתוך הגדר של ההתנחלות החדשה ושישה דונמים נשארו מחוץ לגדר. האדמה הזאת היא מקור הפרנסה העיקרי שלי ולא ידעתי מה לעשות. בגלל שפחדתי מהמתנחלים לא ניסיתי בהתחלה להגיע לאדמות שבתוך ההתנחלות.

ההתנחלות
ההתנחלות "זית רענן", שלוחה של "טלמון" שהוקמה על אדמותיה של פח'יידה . צילום: איאד חדאד, בצלם/>

בשנה הראשונה אחרי שהקימו את ההתנחלות, המתנחלים ראו אותנו מוסקים את הזיתים באדמה שלנו מחוץ לגדר של ההתנחלות. הם רדפו אחרינו ואנחנו ברחנו והשארנו מאחורינו את הסולמות, היריעות ושק של זיתים שכבר קטפנו. חזרנו לשם רק אחרי יומיים או שלושה. קיווינו שהם ישכחו מאיתנו אבל כשחזרנו גילינו שמישהו שרף את הסולמות והיריעות ופיזר את הזיתים שמסקנו על האדמה.

בפעם אחרת המתנחלים רדפו אחרינו שוב, עם הרובים שלהם. פחדנו וברחנו עם הזיתים כמו גנבים. מאז, התחלנו להחביא את הזיתים שאנחנו קוטפים בגזע של עץ, ולאסוף אותם רק בסוף היום. בסוף העבודה אנחנו מעמיסים את הפירות על הראש ועל הגב והולכים חמש מאות מטרים עד לכביש, או מתקשרים למישהו שיבוא לקחת אותנו הביתה עם מכונית. אנחנו לא מעיזים לדבר עם המתנחלים או להתעמת איתם. כל פעם שאנחנו רואים מתנחל אנחנו מתחבאים. אנשי הביטחון של ההתנחלות נוסעים מסביב להתנחלות ובכל פעם שהם מתקרבים אלינו אנחנו מתחבאים ומרגישים רע, כאילו אנחנו גנבים באדמה שלנו. אנחנו חיים בפחד. כשאנחנו בקרקע אנחנו רק מחכים שהיום ייגמר ונוכל לחזור הביתה בשלום. הפחד הכי גדול שלנו הוא שהמתנחלים יפגעו בילדים.

בשלוש השנים האחרונות נותנים לנו להיכנס לאדמות שלנו שבתוך ההתנחלות אחרי תיאום. בעונת החריש בחודש מאי נותנים לנו להיכנס ליום או יומיים ומרשים לנו להשתמש בטרקטורים כדי שנסיים לחרוש מהר. בחודש אוקטובר, בעונת המסיק, נותנים לנו שוב להיכנס, בדרך כלל למשך 25-20 ימים, תלוי כמה פרי יש.

אנחנו מגיעים בשעה 07:00 בבוקר לשער של טלמון אבל נכנסים לקרקע רק אחרי שמגיעים הנציגים של המשטרה, הצבא והמתנחלים שפותחים לנו את השער של ההתנחלות. לפעמים אנחנו צריכים לחכות בחום עד השעה 09:00 או 10:00 כי הם מאחרים. חיילים מלווים אותנו מאחורה ומקדימה מהכניסה להתנחלות ועד לאדמות שלנו ונשארים איתנו שם עד השעה 16:00, ואז הם מסלקים אותנו מהאדמה. .החיילים נמצאים כל הזמן לידינו. תאר לך שאנחנו מוסקים את הזיתים כשחיילים יושבים לנו על הראש. איך תרגיש בטוח? מה נעשה כשאנחנו צריכים לעשות את הצרכים או להתפלל? אנחנו מתרחקים מעיני החיילים ועושים את זה מתחת לעצי הזית והאלון. אנחנו לא מרגישים בטוחים ואנחנו כל הזמן מפוחדים. אפילו את התה והקפה הפסקנו להכין על המדורה ואנחנו מביאים אותם מוכנים מהבית. אנחנו אוכלים מהר כדי לחזור אל עבודת המסיק ולגמור מהר. לפעמים המתנחלים מנסים לתקוף אותנו אבל החיילים לא נותנים להם .

בעבר נהגנו לחרוש את הקרקע פעמיים בעונה. טיפחנו את העצים והם הניבו הרבה פירות. מאז שהקימו את ההתנחלות ואין לנו גישה חופשית לאדמות הגידולים נפגעו. התפוקה של העצים יורדת כשלא מטפלים בהם כמו שצריך ולא חורשים את האדמה. פעם בעונות טובות היינו מפיקים בין חמישים לשישים פחי שמן. כיום התפוקה ירדה ל 30-20 פחים בשנה טובה. בשנים פחות טובות אנחנו מגיעים רק כדי להפגין נוכחות ובקושי ממלאים שק או שניים.

פעם אהבנו את המסיק והיינו נשארים עד הערב ולא רצינו לחזור הביתה. היינו שותים תה וקפה ואוכלים ושומעים מוסיקה וחדשות במטע שלנו והיינו מאושרים. הייתי אפילו מבשלת שם ומכינה מקלובה זה היה טעים במיוחד כי בישלנו את האוכל על המדורה. היום אנחנו לא מעיזים לדבר כשאנחנו במטע. אנחנו מפחדים שהמתנחלים ישמעו אותנו. אנחנו אפילו לא מעיזים להגיד "שקט" לילדים.

המצב שלנו היה הרבה יותר טוב אם לא היו מקימים את ההתנחלות ואת הגדר. היינו יכולים לגדל ירקות ולנטוע עוד עצי זית, אבל שתילים צעירים וגידולים עונתיים דורשים טיפול כמעט יומיומי והשקיה ולנו מותר להיכנס לאדמה רק בעונת המסיק ורק לשעות מוגבלות.

כשאני עולה לגג של הבית שלי ומסתכלת על האדמה ועל עצי הזית שלי עצוב לי. כל כך עצוב לי שאני מרגישה שאני יכולה למות מרוב צער. עצי הזית יקרים לי מאוד אבל אין שום דבר שאני יכולה לעשות כדי לשפר את המצב. אני בקושי מצליחה לשלם את ההוצאות של הבית. גידלתי את הילדים שלי כיתומים ועצי הזית היו מקור פרנסה חלופי, אחרי שאבא שלהם מת. למרבה המזל היום הם בוגרים ויש להם עבודה, אחרת אני לא יודעת איך היינו מסתדרים.

עדותה של פהמייה פח'יידה, בת 55, נשואה ואם לשניים, היא חקלאית, תושבת אל-ג'אניה שבמחוז רמאללה. את עדותה גבה איאד חדאד ב-27.7.08 בבית העדה.