דילוג לתוכן העיקרי
תפריט
נושאים

עדות: חיילים פוצצו דלת בית, הרגו את אם המשפחה והותירו את גופתה בדירה עם ילדיה, רצועת עזה, מאי 2008

עדכון: ב-1.1.12 הודיעה הפרקליטות הצבאית לבצלם כי לא תפתח חקירה לבירור נסיבות האירוע. הפרקליטות נימקה את החלטתה בכך שהאירוע התרחש במהלך מבצע רחב היקף שכלל חילופי אש בין כוחות צה"ל לפעילי חמאס והג'יאהד האיסלמי הפלסטיני. במהלך הפעולה פוצצה דלת הכניסה לבית מכיוון שהבית עורר את חשדם של חיילי הכוח ולאחר שחיילי הכוח לא זכו לתגובה והסיקו כי איש לא נמצא.

סמירה א-דר'מה, בת 13

סמירה א-דר'מה

אני בת 13. אני גרה עם אבא שלי, מג'די א-דר'מה, ועם האחים שלי: מוחמד, בן 12, רואה, בת 10, מנאל, בת 9, רובא, בת 4, וקוסאי, בן שנתיים. גם אימא שלי, ופאא א-דר'מה, גרה איתנו עד שהיא נהרגה. הבית שלנו נמצא ברחוב אבו לטיפה, במרחק של 700 מטר בערך מהגבול המזרחי של רצועת עזה עם ישראל.

ביום רביעי, 7.5.2008, בסביבות 02:00 לפנות בוקר, התעוררתי מרעש של הרבה ירי באזור שלנו. אבא ואימא ישבו בסלון וראו חדשות בטלוויזיה והלכתי לשבת איתם. אחרי כמה דקות חזרתי לחדר שלי, שבו ישנו כל האחים שלי. שכבתי במיטה עד שנרדמתי.

בסביבות 06:00 בבוקר, שמעתי את אימא מעירה את האחים שלי כדי להכין אותם ללכת לבית הספר. מוחמד, רואה ומנאל לומדים בבית הספר של אונר"א, שבו אימא שלי מלמדת, והם יוצאים איתה לבית הספר. רובא הולכת לגן. כשהם עמדו לצאת מהבית, אימא שמעה ירי בחוץ והחליטה לא לצאת. בסביבות 07:30, מנהלת בית הספר התקשרה אליה ואמרה לה שהיא חייבת להגיע לבית הספר. אימא יצאה מהבית יחד עם אחי והאחיות שלי ואני נשארתי עם אבא, רובא ואחי הקטן קוסאי.

דלת בית המשפחה המנופצת. צילום: מוחמד סבאח, בצלם.
דלת בית המשפחה המנופצת. צילום: מוחמד סבאח, בצלם.

סידרתי את הבית ואחר כך עליתי לגג, כדי לראות מה קורה באזור. ראיתי שלושה טנקים עומדים אחד ליד השני, במרחק של 500 מטר בערך מהבית שלנו. כשראיתי את הטנקים ירדתי מיד הביתה כי פחדתי להיפגע.

בסביבות 08:30 בבוקר, אבא שלי הלך לבית של חבר שלו, שגר לידנו. אני נשארתי בבית עם רובא וקוסאי. ישבנו בסלון וראינו סרטים מצוירים בטלוויזיה. אחרי חצי שעה בערך, הייתה הפסקת חשמל. בסביבות 12:00 בצהריים שמעתי שמישהו קורא לי. הלכתי לחלון וראיתי את אימא שלי. היא ביקשה ממני לפתוח לה את הדלת. שאלתי אותה "איך הגעת הביתה?" והיא אמרה שאיש אחד הביא אותה הביתה דרך השטחים החקלאיים. היא נכנסה מהר והלכה למטבח להכין לנו ארוחת צהריים. הלכתי איתה למטבח וטיגנתי תפוחי אדמה. כשגמרנו לאכול, היא התיישבה ללמוד. היא למדה באוניברסיטת אל-קודס הפתוחה. אני ישבתי לשחק עם האחים הקטנים שלי. בחוץ היו קולות של ירי. הסתכלתי מהחלון וראיתי דחפור במרחק של בערך 30 מטר מהבית שלנו. אחרי כמה דקות הירי פסק.

בסביבות 16:15, התפללתי. החשמל עדיין היה מנותק. אחרי התפילה ישבתי עם אימא בחדר שלי וקראנו בקוראן. פתאום שמענו דלת נופלת על האדמה. הסתכלנו מהחלון וראינו דחפור צבאי גורף את האדמה ואת הגדר בחצר של השכן שלנו, איבראהים אבו לטיפה. הדחפור הרס את הבית שלו.

ישבנו כולנו על הרצפה בחדר ושמענו טנקים מתקרבים לבית שלנו. שמעתי גם קולות של חיילים מדברים בעברית ליד החלון של החדר. אימא אמרה לי שהיא הולכת ללבוש בגד עליון כדי שאם החיילים ידפקו בדלת היא תהיה מוכנה ותוכל לפתוח להם מהר. היא התלבשה ועמדה ליד הדלת של החדר המזרחי של הבית. אני עמדתי ליד החלון המזרחי ושמעתי את הקולות של החיילים. פתאום שמעתי פיצוץ חזק בתוך הבית וראיתי קרן אדומה, עשן סמיך מילא את הבית וחתיכות זכוכית ועץ היו על הרצפה. לא יכולתי לראות את אימא שלי.

הלכתי למקום שבו אימא עמדה קודם ומצאתי שני חיילים בתוך הבית. אחד מהם הסתכל לכיוון שבו אימא שכבה על הרצפה ואמר בערבית "מצוין". חזרתי מיד לחדר כי פחדתי מהם. אחד החיילים עמד בדלת של החדר שבו ישבתי. רובא וקוסאי צעקו ובכו בקול רם. השעה הייתה 16:30 אחרי הצהריים.

ראיתי כמה חיילים נכנסים לחדרים של הבית ואחרים לקחו שטיחים שהיו על הרצפה וכיסו בהם את אימא. החיילים החזיקו הרבה נשק, והיו להם קסדות על הראש ורשת מבד ירוק. היה להם גם צינור עבה בצבע ירוק-צבאי באורך של מטר בערך. המראה שלהם היה מפחיד.

שאלתי את אחד החיילים איפה אימא, אבל הוא לא ענה לי. החיילים דיברו ביניהם בעברית. התחלתי לבכות ושאלתי עוד פעם "איפה אמא?" אבל הם לא ענו לי. אחר כך ביקשתי ללכת לשירותים, כדי לצאת מהחדר ולראות מה קרה לאימא. אחד החיילים אמר לי בערבית "בואי". כשיצאתי מהחדר ראיתי ארבעה חיילים עומדים במעבר שמוביל לחדר השירותים שלידו אימא עמדה קודם. החייל שדיבר ערבית הורה לי ללכת לחדר השירותים השני, כדי שלא אראה את אמא ששכבה על הרצפה, בין החדר שלה לחדר השירותים הראשון. הוא לא נתן לי ללכת לשירותים שליד אימא והורה לי ללכת לשירותים השניים. הלכתי לשירותים עם החייל וחזרתי לחדר.

ראיתי שבבית יש הרבה חיילים. נשארתי בחדר עם רובא וקוסאי. אחד החיילים ישב ליד הכניסה. העיניים שלו היו עצומות והוא כנראה ישן. הטלפון הנייד של אימא שלי היה על ידי. כתבתי לאבא הודעה שאימא נפגעה ושיש חיילים בבית, אבל הוא לא בא הביתה. החשמל היה עדיין מנותק. '

בסביבות 21:00 בערב שמעתי את החיילים זזים ומזיזים דברים. אני חושבת שהם הכינו את הציוד שלהם כדי לצאת מהבית. אחרי כמה דקות הם התחילו לצאת מהבית. אחד מהם אמר לי שלום וסימן לי ביד והם יצאו מהבית.

אחרי שהם יצאו מהבית רציתי לצאת כדי ללכת לבית של סבא שלי, שנמצא במרחק של בערך 300 מטר מהבית שלנו, אבל ראיתי שהחיילים נשארו מחוץ לבית ופחדתי לצאת. רק אחרי שעתיים, בסביבות 23:00 בלילה, החיילים הלכו משם. לקחתי את קוסאי על הידיים ורובא רצה לידי עד שהגענו לבית של סבא.

בדרך לבית של סבא ראיתי את הדודות שלי מצד אבא ומצד אמא. אמרתי להן שאימא נפגעה מפגז ושיכול להיות שהיא מתה. הן התחילו לצעוק ואני המשכתי לבית של סבא. דוד שלי, מוחמד, היה שם ואמרתי לו שאימא שלי מתה, אבל הוא לא האמין לי ורץ לבית שלנו.

נשארתי בבית של סבא ובכיתי על אמא שלי, שהחיילים הישראלים הרגו בלי שום סיבה. היא נשארה שעות בבית בלי שלקחו אותה לבית חולים. המראה היה נורא.

בסביבות 23:15 הגיע לבית אמבולנס ולקחו את אמא לבית החולים ע"ש נאסר בח'אן יונס.

סמירה מג'די עבד א-ראזק א-דר'מה, בת 13, היא תלמידת בית ספר ותושבת עבסאן החדשה, במחוז ח'אן יונס שברצועת עזה. את עדותה גבה מוחמד סבאח, בבית העדה ב-10.5.2008.