דילוג לתוכן העיקרי
תפריט
מהשטח
נושאים

הצבא גירש את תושבי ח'רבת קסה והרס את בתיהם, שנותרו מצדו המערבי של המכשול, אוקטובר 2007

עבד אל-חלים א-נטאח, בן 62

עבד אל-חלים א-נטאח

בשנת 1948, כשהייתי בן ארבע, הצבא גירש אותנו מהכפר בית ג'יברין. אחרי הגירוש עברנו לגור בח'רבת בית עלאם, לא רחוק מהגבול עם ישראל. גרנו שם חמש שנים אבל בסוף נאלצנו לעזוב בגלל שהצבא הישראלי התאמן במקום קרוב ונהג לירות לכיוון של הח'רבה. עברנו לגור בח'רבת קסה שנמצאת 2 ק"מ ממזרח לקו הירוק. מאז לא עזבנו את המקום. הקרקע של הח'רבה שייכתלאנשים מתפוח. ניהלנו חיים יציבים, גידלנו ילדים ונולדו לנו נכדים. גרנו באוהלים, בסככות ובמערות, והתפרנסנו מגידול צאן. גידלנו יותר מ-3,000 ראשי צאן. באביב יצאנו עם הצאן לשטחי המרעה הקרובים ובחורף קנינו מספוא. היו לנו חיים מאושרים. גידול הצאן הבטיח לנו ולמשפחות שלנו חיים טובים.

בשנת 2007, גרו בח'רבה בערך 270 תושבים, שני שליש מהם קטינים. התושבים שייכים ל-37 משפחות, שמקורן במשפחות א-נטאח, א-טמיזי ואל-ורדיאת. משפחת א-טמיזי הגיעה לח'רבה לפני 8 שנים וחמולת אל-ורידאת הגיעה לפני 15 שנים מא-ט'אהרייה. בח'רבה גרו 40 תלמידים שלמדו בבתי הספר של איד'נא. הם נהגו להגיע לאיד'נא ברכב, ברגל או על חמורים.

הצרות התחילו לפני שלוש שנים כשהצבא הישראלי התחיל להקים את גדר ההפרדה ואת מעבר תרקומיה החדש. לפני שנה וחצי, קצין התכנון במנהל האזרחי, ג'עפר, נתן לנו צווים להפסקת בנייה וצווי הריסה. פנינו לוועד להגנה על הקרקעות שיטפל בנושא מבחינה משפטית.

אחרי שהתחילו העבודות על הגדר והמעבר, החיילים התחילו לעצור את הטרקטורים שהסיעו את הילדים ושימשו להעברה של מספוא ומיכלי המים ודרשו מאתנו להביא אישורי מעבר. פניתי שלוש פעמים למנהל האזרחי כדי לבקש היתרים, אבל לא קיבלתי אותם. בסוף הצלב האדום עזר לנו לתאם עם המנהל האזרחי מעבר של כמה אנשים ושל שני טרקטורים. בגלל שרוב תושבי הח'רבה לא קיבלו היתרים הם המשיכו להסתנן אל הח'רבה בדרכים שונות. הגבלות התנועה נמשכו מפברואר 2007 ועד הימים האחרונים.

ב-25.10.2007, אנשי המנהל האזרחי שמו מתחת לאבנים בכניסה לח'רבה הודעות הריסה. ב-29.10.2007, בשעה 08:00 בבוקר, התקרבו לח'רבה כלי רכב צבאיים ודחפורים. כלי הרכב עברו לידי. לא האמנתי שהם יפגעו בנו. ראיתי את החיילים הולכים לבתים של משפחת אל-ורידאת ומתחילים להרוס אותם ואת הסככות של המשפחה. הבתים שלהם נמצאים 200 מטרים מזרחית לבתים שלנו. אחרי שהם הרסו את כל הבתים של משפחת אל-ורידאת, הם עברו לבתים שלנו. הם אמרו לנו לצאת ולהתרחק.

הלכתי אל הקצין ושאלתי אותו: "למה אתם עושים לנו את זה? אנחנו חיים פה יותר מ-50 שנה ולא עשינו שום דבר נגד ביטחונה של ישראל." הקצין ענה לי שיש צו הריסה מבית אל, ושהם חייבים לבצע אותו. אמרנו לנשים ולידים לקחת את העדרים לחורשות הקרובות, ואנחנו, הגברים, נשארנו. הנשים בכו בזמן שהן התרחקו מהח'רבה. לא האמנתי למה שקרה לי מול העיניים ולא ידעתי מה לעשות.

הם הרסו את האוהלים, הסככות ואת כלי האוכל והשתייה של הצאן, 142 כלי אוכל ו-72 מיכלי מים. הייתה שם משאית שהעמיסה את הדברים ודחסה אותם ולקחה אותם רחוק מהח'רבה. הם לא נתנו לנו זמן לפנות את הדברים שלנו. הם הרסו הכול, את הבגדים שלנו ואת כלי המטבח שלנו.

הדחפורים פיזרו על האדמה יותר מ-250 טונות של מספוא שאגרנו לקראת החורף. חלק מהגדיים והטלאים היה עדיין במערות והדחפורים עמדו לפגוע בהם. כמה צעירים ניסו לחסום את הדרך של הדחפורים כדי שלא יעשו זאת, ואחד החיילים תקף את עאמר טלב א-נטאח. אחד הקצינים התערב וביקש מנהג הדחפור לעצור כדי שנוכל להוציא את הגדיים והטלאים.

בשעה 15:00, או קצת אחר כך, הדחפורים גמרו להרוס את הכול. כל מה שבנינו במשך חמישים שנה נהרס. עמדתי עם הגברים והצעירים. היינו בהלם. הקצין שדיבר אתי בהתחלה בא ואמר לי: "בגלל שאתה אדם מכובד אני אתן לך לפנות את מה שאתה צריך עד השעה חמש." שאלתי אותו אם בכלל נשאר משהו שאפשר לפנות אותו ואמרתי לו שאני לא אספיק לפנות את הצאן עד השעה חמש בערב. הקצין ענה לי: "בגלל שאתה אדם מכובד, אני אתן לך עד מחר בשעה 12:00 בצהריים, כדי שתגמור." הוא אמר שאני אחראי על כל מי שיישאר באזור. הוא איים עלי שאם הוא ימצא מישהו כשהוא יגיע מחר ב-12:00, הוא יהרוג אותו ושאם הוא ימצא את הצאן, הוא יחרים אותו. החיילים והדחפורים עזבו את המקום והשאירו אותנו בשטח הפתוח בוכים על הגורל שלנו. לא ידענו מה לעשות.

למחרת, הגיעו יותר מעשר ניידות ירוקות של רשות שמורות הטבע. הם איימו עלינו שהם יחרימו את הצאן ויעצרו אותנו אם לא נעזוב מיד. הבנו שהם רציניים ושאין טעם להישאר בח'רבה. אנשי רשות שמורות הטבע השגיחו עלינו עד שאחרון התושבים עזב. הלכנו לפרברי העיירה איד'נא.

אדם בשם תייסיר א-טמיזי נתן למשפחה שלי לגור בבית שלו, שנמצא בבניה. הוא נתן לנו להישאר שם עם הצאן שלנו באופן זמני עד שאללה יקל עלינו ונמצא פיתרון. אין לנו חלופה לחיים היציבים שניהלנו בח'רבת קסה במשך 50 שנה. אני מרגיש שהנכבה של הגירוש שלנו מהח'רבה קשה יותר מאשר הנכבה של 1948. התפזרנו למקומות שאנחנו לא מכירים. הצבא פרק את הקהילה שלנו ופגע בפרנסה היחידה שהייתה לנו.

אני מעריך שהנזקים שנגרמו לנו הם בשווי של 1,000,000 שקלים. על זה אפשר לפצות, אבל לא על הזיכרונות ועל 50 שנות חיים. לא פשענו ולא עשינו דבר. חיינו על אדמה פלסטינית בתחומי השטחים שנכבשו.

עבד אל-חלים עבד אל-קאדר מוחמד א-נטאח, בן 62, נשוי ואב לאחד עשר הוא חקלאי ותושב ח'רבת קסה שבמחוז חברון. את עדותו גבה מוסא אבו השהש, ב-4.11.07 בעיירה איד'נא שבמחוז חברון.