דילוג לתוכן העיקרי
תפריט
נושאים

עדות: ישראל גרשה אם ושתי בנותיה מהגדה המערבית לרצועת עזה, יוני 2007

כווכב ג'לו, אם לשמונה

כווכב ג'לו

קוראים לי כווכב ג'לו, ואני בת 44. בשנת 1976, כשהייתי בת 13, התחתנתי בעזה עם ר'אזי שוכרי אמין ג'לו, שהיה אז בן 26. שנינו ילידי עזה, אבל בשנת 1996, עברנו לגור בקלקיליה כדי למצוא פרנסה ומאז ועד ה-29.7.07, גרתי שם. במהלך השנים נולדו לנו שמונה ילדים: סאידה, בת 30, נסרין, בת 26, ג'מאל, בן 24, ווחידה, בת 18, מוחמד, בן 17, פידאא, בת 14, שריהאן, בת 12, וסאברין, בת 10. '

ב-28.6.2007, נסעתי עם שתיים מהבנות שלי, נסרין ופידאא, לבקר את הבת הגדולה שלי סאידה. סאידה נשואה לוואיל חרבי אל-חדאד וגרה בא-ראם ליד רמאללה. אני והבנות נשארנו לישון אצל סאידה ולמחרת, יום ראשון, 29.7.2007, בסביבות השעה 07:00 בבוקר, יצאנו מהבית שלה כדי לחזור לבית שלנו בקלקיליה, ליד בית הספר אל-ח'נסאא.

כשהיינו בדרך הביתה במונית, חיילים עצרו אותנו במחסום צבאי נייד בין ג'לג'וליה למחסום קלקיליה. הם דרשו את תעודות הזהות שלנו ושל הנהג. הנהג מסר את התעודה שלו, אבל לי ולנסרין לא היו תעודות איתנו ופידאא עדיין ילדה ואין לה תעודת זהות. החיילים עשו חיפוש בתיקים שלנו ומצאו צילום של תעודת הזהות שלי ואז הורו לי ולבנות לרדת מהמונית. בתעודת הזהות שלי כתוב שאני תושבת ברצועת עזה. מאז שאני, בעלי והילדים עברנו לגור בקלקיליה, לא שינינו את הכתובת בתעודת הזהות, כי חשבנו שלא ייתנו לנו.

ירדנו מהמונית ואחרי כמה דקות החיילים הורו לנו לעלות עליה בחזרה. הם הורו לנהג לנסוע מאחורי אחד הג'יפים. עוד ג'יפ נסע מאחורי המונית. החיילים אמרו לנהג לעצור קרוב לעיירה א-טירה. אני לא מכירה את המקום שבו עצרנו, אבל הייתה שם חצר עם כלובים מברזל ורשתות. ירדנו מהמונית והחיילים אמרו לנו לשבת על כיסאות שהיו במקום. מדי פעם קראו לי, 'ואחר כך גם לנסרין, לאיזה חדר שהיו בו שולחן ושלוש כסאות. אחד החיילים שהיה בחדר חקר אותנו. החזיקו אותנו שם מהשעה 08:00 בבוקר בערך ועד השעה 16:00 אחרי הצהריים.

בסביבות השעה 16:00 הגיעו שתי ניידות משטרה כחולה וג'יפ צבאי. החיילים הורו לי לעלות על הג'יפ ולשתי הבנות לעלות על אחת מהניידות.

הניידות נסעו בערך שעה וחצי עד שהגענו למחסום ארז. כשהבנו שמגרשים אותנו לרצועת עזה התחלנו לבכות. התחננתי בפני החיילים שלא ירחיקו אותי מבעלי ומשאר הילדים שלי, שנמצאים בקלקיליה. מרוב פחד ולחץ לא יכולתי לעמוד על הרגליים. כאב לי הלב והרגשתי חסרת אונים. אחד החיילים אמר לי שאין מה לעשות כי החליטו לגרש אותנו. כשהעבירו אותנו דרך מחסום ארז הייתה שם חיילת שדיברה אלי בגסות. אני בכיתי והתחננתי לחיילים והיא אמרה לי "תסתמי את הפה, אוף, אוף, יאללה אנחנו רוצים לסגור את המחסום, יאללה תלכו לעזה". '

כשהיינו במחסום ארז באו שני אנשים, אני חושבת שהם אנשי שב"כ, אחד בבגדים אזרחיים והשני במדים של שוטר. שאלתי אותם איך אני אשאר ברצועת עזה כשהילדים שלי ובעלי בקלקיליה. איש השב"כ אמר לי שאני יכולה לפנות לשני פקידים פלסטינים שאחראים על התיאום מול הישראלים, האחד נביל א-נחאל ואחמד אבו ר'זה, שהוא המתאם לענייני בריאות מול הישראלים. אמרתי לו שאני לא מכירה אף אחד מהם. רשמתי את השמות שלהם על נייר שהיה לי בתיק. בסביבות השעה 19:30 בערב, אני, נסרין ופידאא יצאנו ממחסום ארז לרצועת עזה. נסענו לבית של אחי, סנדבאד פרוואנה, בעיירה אל-קרארה ליד ח'אן יונס. אחרי כמה ימים אני והבנות עברנו לגור אצל אח של בעלי בשכונת א-שוג'אעייה בעיר עזה. אנחנו גרות בחדר אחד בשטח של 3 × 3 מטרים.

יום אחרי שגירשו אותנו לעזה, ב-31.7.08, הלכתי למשרד התיאום והקישור הפלסטיני וביקשתי תיאום לצורך חזרה לגדה. במשרד התיאום אמרו לי שאין אפשרות לקבל היתרי כניסה לישראל ושאפשר לעשות תיאום רק בשביל חולים שחייבים לעבור טיפולים רפואיים בישראל.


מאז אני פונה כמעט כל יום למשרד לעניינים אזרחיים בעזה ובודקת אם השתנה משהו ואם הם יכולים לעזור לנו לחזור לקלקיליה, אך לא יוצא מזה כלום.
 

אני לא יודעת למה מונעים ממני לחזור לילדים שלי, לבעלי ולבית שבו אני גרה כבר 12 שנים. מאז שגרשו אותי לעזה החיים שלי הפכו לגיהנום. '

כווכב ר'רייב אחמד ג'לו, בת 44, נשואה ואם לשמונה היא עקרת בית, תושבת קלקיליה. את עדותה גבה מוחמד סבאח ב-5.6.08 בבית גיסה של העדה בעזה.