דילוג לתוכן העיקרי
תפריט
נושאים

עדות: מתנחלים תקפו בני משפחה בחברון בעקבות פינוי ההתנחלות בשכונת א-ראס, 4.12.08

מאהר דחאברה, בן 47

לי ולאחים שלי יש יותר מ-120 דונם של אדמות מסביב לכפר שירשנו מאבא שלי, וכולן רשומות בטאבו.

בערך 72.6 דונמים מהאדמות שלנו נמצאות ממזרח לכפר. כשהקימו את עופרה המתנחלים התחילו לבנות על האדמות שלנו, ועד סוף שנות השמונים הם השתלטו על 23 דונם מהאדמות שלנו.

כשהייתי ילד עזרתי לנטוע באדמות שלנו עצי זיתים ותאנים וגם גפנים. היו לנו יותר ממאתיים עצים של כל מני פירות בחלקה הזאת. בעונה של הקטי היינו ממלאים כל יום איזה 25 'ארגזים בתאנים ומרוויחים משהו כמו 1,600 שקלים ליום ובערך 50,000 שקלים לעונה. מהזיתים היינו מפיקים בערך 25 ג'ריקנים של שמן זית. כל ג'ריקן נמכר בחמישים דינרים ירדניים ובסך הכל הרווחנו משהו כמו 1,250 דינרים מהמכירה של השמן. מהענבים הרווחנו בערך 8,000 שקלים בעונה.' חלק גדול מההכנסה של המשפחה שלי בא מהמכירה של היבולים.

את כל היבולים האלה אנחנו איבדנו. המתנחלים עקרו אותם והקימו במקומם בתים וכל מני מתקנים. אנחנו לא שתקנו. הגשנו תלונות לרשויות הישראליות דרך המוח'תארים של הכפר, אבל זה לא עזר בכלל. בגלל הפסד ההכנסה היינו במצב כלכלי רע מאוד ואבא שלי התחיל לעבוד כסוחר של צאן. אני נסעתי לעבוד בארצות הברית ושלחתי משם כסף למשפחה. היתי מגיע לכפר רק פעם בשנה כדי לבקר את המשפחה ולחדש את אישור היציאה שלי.

בשנת 2000 חזרת לגור בכפר והתחלתי לעבוד כסוחר צאן. נטעתי גם גידולים באדמות שנשארו לנו. באדמות הכי פוריות לא יכולתי לנטוע, כי הן היו בצד המזרחי של הכפר ובסוף שנות התשעים ישראל סללה שם את כביש 60, שנועד לשרת את המתנחלים. הכביש הזה הפריד את האדמות מהכפר, והשאיר אותן בצד של ההתנחלות עפרה. יש לנו שם חמישים דונם, שפעם היינו מגדלים בהם 'דגנים וירקות ותבן וגם זיתים. היתה לנו הכנסה ל בערך 8,000 דינר לעונה מהגידולים האלה.

בהתחלה, אחרי שסללו את הכביש, המשפחה שלי עוד הצליחה לעבד את האדמות אבל מאז שנת 2000, אחרי שפרצה האינתיפאדה השנייה, המתנחלים התחילו לתקוף את החקלאים והפסקנו ללכת לשם.

היבול האחרון שהצלחנו להפיק מהאדמות האלה היה בשנת 2002. בעונה של הקציר באותה שנה מתנחלים גירשו אותנו מהאדמה ואיימו עלינו שהם יירו עלינו וישרפו לנו את הייבול. בכל זאת התגנבנו בחזרה וקצרנו את הייבול.

בשנת 2003, המתנחלים בנו גדר לאורך כביש 60. הגדר מונעת מאיתנו להגיע לאדמות שלנו שנמצאות ממזרח לכביש. מאז אנחנו מפסידים כל שנה משהו כמו עשרת אלפים דינר.

בשנת 2003 אני ועוד חקלאים הגשנו תלונה נגד הרשויות הישראליות דרך מרכז אל-קודס לייעוץ משפטי. אחרי שנתיים היועץ המשפטי הישראלי החליט שצריך לתת לנו להגיע לאדמות שלנו, אבל הישראלים לא קיימו את ההחלטה הזאת

בעונה האחרונה של המסיק, בשנת 2006, הקישור האזרחי הישראלי תיאם את הכניסה שלנו לאדמות. איפשרו לנו להיכנס רק במשך 15 יום ורק 'מ-8:00 בבוקר עד 16:00 אחר-הצהריים. הזמן הזה לא הספיק לנו למסוק את כל הזיתים, לגזום את העצים ולדשן ולחרוש את האדמה. העצים היו במצב רע אחרי הזנחה של ארבע שנים והיבול היה חצי ממה שהיה פעם. בתחילת 2007 הצלחנו לתאם עם הקישור הישראלי ונתנו לנו להיכנס לאדמות לשבוע בשביל לחרוש.

העבודה החקלאית הייתה חלק מהמסורת של המשפחה הגדולה שלנו. כולנו עזרנו אחד לשני בגידולים וזה איחד וקירב אותנו. היינו מכינים אוכל בשדה ואוכלים ביחד בחוץ, וזה חסר לנו מאוד. כשאני רואה את האדמות שלי מול העיניים, כל-כך קרוב לבית, ולא יכול להגיע אליהן בגלל המתנחלים, אני מרגיש מריר ומושפל.

מאהר פארע ברג'ס דחאברה, בן 47, נשוי ואב לשישה, הוא סוחר תושב עין יברוד שבמחוז רמאללה. את עדותו גבה איאד חדאד ב-17.6.07 בעין יברוד.