דילוג לתוכן העיקרי
תפריט
מהשטח
נושאים

חיילים כפו על דייגים פלסטינים לשחות לספינת חיל הים והחזיקו אותם כפותים שעות ארוכות, 19.3.07.

מוחמד אל-הביל, דייג

מוחמד אל-הביל

אני גר ברפיח עם אשתי ושבעת הילדים שלנו, ועובד בדיג משנת 1980 וזה מקור הפרנסה היחיד שלי. אין לי כסף לקנות סירה משלי אז אני עובד כשכיר. כשאני עובד חודש מלא ההכנסה שלי היא בסביבות אלף שקלים בחודש, אבל הרבה פעמים אני מצליח לעבוד רק שבוע בחודש, ואז אני משתכר רק 300 ש"ח. בגלל הפחד מספינות המלחמה הישראליות, אנחנו יורדים לים הרבה פחות מבעבר. הספינות רודפות אחרינו ומאיימות על החיים שלנו.

כשרואים ספינה ישראלית לא נכנסים לים. לפעמים אנחנו נכנסים, פורשים מהר את הרשתות וחוזרים מיד לחוף כדי שהחיילים לא יעצרו אותנו. כל פעם שאנחנו יוצאים מהים בריאים ושלמים, אנחנו מודים לאלוהים שהחיילים לא פגעו בנו.

משנת 2005 אני עובד על סירת המנוע של מוחמד איבראהים אל-ברדוויל, על בסיס שכר יומי. אני מקבל בממוצע ארבעים שקל ליום. אם אנחנו לא יורדים לים או יורדים אבל לא מצליחים לדוג כלום, אני לא מקבל שכר.

ביום שני, 19.3.2007, בסביבות השעה שתיים וחצי לפנות בוקר, ירדתי לים יחד עם מוחמד אל-ברדוויל ועם הדייג אוסאמה אבו סלימה כדי לדוג סרדינים. שטנו מערבה עד למרחק של פחות משלושה מיילים ימיים (חמישה וחצי קילומטרים) מהחוף. בינינו לבין הגבול המצרי הפרידו לפחות שני קילומטרים.

פרשנו רשתות מסוג א-שנשולה כדי לדוג סרדינים. אחרי חצי שעה בערך משינו את הרשתות, הוצאנו את הדגים ושוב פרשנו את הרשתות. עבדנו כך עד השעה שש בבוקר בערך, ואז ראיתי ספינת מלחמה ישראלית מתקרבת אלינו. באזור שבו דגנו היו לפחות 13 סירות של דייגים וכולנו עסקנו בדיג. ספינת המלחמה עצרה במרחק של עשרה מטרים מהסירה שלנו. אחד החיילים שאל ברמקול "איפה הקפטן?" ומוחמד אל-ברדוויל ענה לו "אני הקפטן". החייל הורה לו לאסוף ממני ומאוסאמה את תעודת הדייג שלנו, להתפשט ולשחות אל הספינה הישראלית. ברגע שמוחמד הגיע לספינה ועלה לסיפון שלה, תפסו אותו שלושה חיילים וזרקו אותו על הסיפון. הם קשרו את הידיים שלו וכיסו לו את העיניים ואז לקחו אותו למקום אחר בספינה. מאותו רגע לא ראיתי אותו.

אחר-כך אחד החיילים הורה לי ולאוסאמה להתפשט ולעמוד על הסירה מבלי לזוז. עשינו מה שאמר ועמדנו ככה, חשופים לרוח ולמי הים, בלי לזוז. היינו מוקפים בחיילים של חיל הים שעמדו על הסיפון של ספינת המלחמה וכיוונו אלינו את הנשק שלהם. החיילים החזיקו אותנו ככה משש בבוקר ועד ארבע אחר-הצהריים. מדי פעם הם אפשרו לנו לשבת לנוח ואז הורו לנו שוב לעמוד.

בערך בארבע אחר הצהריים החיילים הורו לנו להתניע את הסירה ולשוט מערבה אחרי הספינה הישראלית. שטנו למרחק של כ-15 מייל (27 ק"מ). אחר-כך, אחד החיילים הורה לנו לעצור ועצרנו. החייל הורה לנו לרדת למים ולשחות עד לסירת גומי של הצבא שהייתה ליד ספינת המלחמה, במרחק של חמישה מטרים מהסירה שלנו. אני ירדתי ראשון למים ושחיתי לסירת הגומי. אחרי שעליתי עליה, החייל הורה לי לקפוץ חזרה למים ולשחות לספינת המלחמה שהייתה במרחק של עשרה מטרים בערך מסירת הגומי. שחיתי, וכשעליתי לסיפון הספינה, תפסו אותי שני חיילים. הם קשרו לי את הידיים מאחור, כיסו את העיניים שלי וזרקו אותי על הסיפון. אחר כך אחד החיילים הוביל אותי למקום אחר על הסיפון וקשר את הידיים שלי לצינור. החייל הורה לי להישען לאחור ולהיות צמוד עם הגב לצינור.

בערך מארבע וחצי אחר-הצהריים ועד אחת עשרה בלילה ישבתי על סיפון הספינה הישראלית. סביבי היו עוד דייגים ושמעתי את הקולות שלהם. ישבנו שם בבגדים תחתונים. והיה מאוד קר, היינו חשופים לרוח ולמים שניתזו מהים ולא קיבלנו שום אוכל או שתייה. הכיסוי היחיד שקיבלתי היה שמיכה דקה שאחד החיילים שם לי על הגב. רעדתי מקור. הרגשתי ממש שהקור מחלחל לעצמות שלי ומפרק אותן. הגב שלי כאב מאוד מההישענות על הצינור שאליו הייתי קשור.

בסביבות אחת עשרה בלילה הגיע חייל ושחרר לי את הידיים. הוא הוריד לי את הכיסוי מהעיניים והורה לי לעמוד. אחר כך, הוא הורה לי לרדת לים ולשחות לסירת הגומי. כשהגעתי לסירת הגומי החייל הורה לי לרדת שוב למים ולשחות עד הסירה שלי, שהייתה המרחק של כ-15 מטרים מספינת המלחמה. אחר כך גם אוסאמה ומוחמד ירדו מהספינה ושחו לסירה שלנו.

כשכולנו היינו על הסירה חזרנו לחוף. זה היה יום ארוך מאוד, 23 שעות ללא שום הכנסה, רק הפסדנו 200 שקלים על בנזין. היינו מותשים ורצוצים. אנחנו בסך הכול רוצים לחיות בכבוד ולא לקבץ נדבות.

מוחמד חסן אסמאעיל אל-הביל, בן 45, נשוי ואב לשבעה, הוא דייג תושב רפיח. את עדותו גבה מוחמד סבאח, בחוף רפיח ב-21.03.07.
/>