דילוג לתוכן העיקרי
תפריט
נושאים

חיילים ירו על נערים שניסו להסתנן לישראל לצורך עבודה והרגו אחד מהם, רצועת עזה, ינואר 2007

עבד א-ראאוף אל-עדיני, בן 16

בד א-ראאוף אל-עדיני, בן 16

אני גר עם אבא שלי, סבתא שלי והדודה שלי בבית בן שני חדרים עם גג מפח. אני תלמיד בכיתה י' בבית הספר הממשלתי בדיר אל-בלח. אבא שלי חולה ומובטל. מי שמפרנסת אותנו זאת הדודה שלי שעובדת בחנות ירקות. היא עובדת עשרה ימים בחודש ומרוויחה פחות מ-600 שקלים. משרד הרווחה נותן לנו 100 שקלים פעם בחודשיים ואנחנו מקבלים פעם בחודש 50 ק"ג קמח, 4 ק"ג אורז וליטר אחד של שמן לטיגון. מזה אנחנו צריכים להתקיים. אין לנו כסף ואני לא מקבל דמי כיס כשאני הולך לבית הספר. אני משתדל לאכול ארוחת בוקר בבית לפני שאני יוצא לבית הספר, כי אני לא יכול לקנות כמו תלמידים אחרים. רק פעם בשבוע אני מקבל שקל או שניים לעצמי. אני נאלץ כל יום ללכת ברגל אל בית הספר, מרחק של כ-1,500 מטרים מהבית שלי, כי אין לי כסף לנסיעות. אם היו לי אופניים זה היה עוזר.

המצב הכלכלי של החברים הטובים שלי בבית הספר, מהראן זכרייא אבו נסייר ועמאד אבו שיח'ה, יותר טוב משלי אבל לא בהרבה. אני מבלה איתם גם בשעות הלימודים וגם אחרי כן, ואנחנו נפגשים בהפסקות. לפני יומיים (23.1.07), ביום האחרון ללימודים, הלכתי לבית הספר וניגשתי לבחינה במתמטיקה. אחר כך, בסביבות 09:00 בבוקר, פגשתי את שני החברים שלי, מהראן ועמאד. ישבנו ביחד בערך רבע שעה. מהראן הציע שנעזוב את הלימודים ונחפש עבודה בישראל, העיקר לא להמשיך עם החיים והמצוקה ברצועת עזה. אבא של מהראן עובד כפקיד בממשלה, והוא מתקיים ממקדמות שהוא מקבל על חשבון המשכורות, שבינתיים לא משולמות. אבא של עמאד עובד כסוחר והוא במצב טוב יחסית. אני ועמאד הסכמנו לרעיון של העבודה בישראל, כי בכל מקרה, המצב שם יותר טוב מהמצב שלנו.

סיכמנו שניפגש ב-22:00 בלילה במרכז העיר דיר אל-בלח. מהראן הגיע אלי עם אופניים לפני השעה 22:00. הוא הרכיב אותי ונסענו למרכז דיר אל-בלח, שם פגשנו את עמאד. השארנו את האופניים אצל אחד החברים של מהראן. יצאנו לדרך ברגל, לכיוון מזרח, לגבול עם ישראל. הגענו לשם בשעה 23:30 בלילה. כשהגענו למרחק של כ-50 מטרים מהגבול הסתתרנו מאחורי העצים במקום. הסתכלנו על הגבול במשך שעה. היה שם ג'יפ צבאי ישראלי וחיכינו שהוא יסתלק. חשבנו שהוא הסתלק, כי לא ראינו אותו יותר. אחר כך התברר שהג'יפ פשוט כיבה את האורות. התקרבנו לגדר הגבול. לא היה לנו שום כלים כדי לחתוך את התיל של הגבול. חשבנו שנצטרך לטפס על התיל של הגבול. זחלנו על הבטן עד התיל וקמנו מהר. לרוע המזל, היה פתח בתיל של הגבול, וזה המריץ אותנו להיכנס, ובגלל זה מהראן נהרג.

התקרבנו לפתח, ואז נפתחה עלינו אש. החבר שלי, שאהבתי, מהראן אבו נסייר, נפגע מיד מקליע שחדר לבטן שלו. שמעתי את מהראן צועק ומשנן את תפילת השהאדה. אחר כך נורו פצצות תאורה באוויר. הסתכלתי על מהראן וראיתי אותו מדמם מהבטן. החולצה שלו היתה קרועה באזור הפגיעה. שלושתנו שכבנו על הקרקע והירי נמשך. מהראן מת חמש דקות אחרי שנפגע. חמש דקות אחר כך אני נפגעתי בחלק הימני של הישבן בגלל ששכבתי על הבטן. אחרי שנפגעתי, קראתי לעמאד בשקט ושאלתי אותו האם הוא נפגע והוא אמר לי שהוא נפגע בכתף. הוא היה במרחק של חצי מטר בערך ממני. מהראן היה צמוד לגוף שלי, כי חיבקתי אותו אחרי שהוא מת. בכיתי בזמן שחיבקתי אותו וביקשתי ממנו לקום, אבל הוא כבר נפטר.

אחרי 5-4 דקות הירי נפסק לרגע ואחד החיילים התחיל לדבר בעברית אבל לא הבנו כלום. למרות זאת אמרנו בקול רם "תעזרו לנו, אנחנו מדממים ואין שום דבר עלינו, אנו רק רוצים לעבוד בישראל, לא רוצים לבצע פיגועים". מיד כשדיברנו אליהם החיילים ירו עוד פעם לכיוון שלנו. היינו חשופים לגמרי. לא היה אף מסתור והיו הרבה פצצות תאורה בשמים. שכבנו מדממים. הירי נמשך עשרים דקות בדרך.

אחר כך אחד החיילים דיבר אלינו בערבית ואמר: "תיכנסו דרך התיל של הגבול עם ידיים מורמות". קמנו, ולא ראינו אף אחד. חצינו את התיל, ואז ראינו כעשרה חיילים במרחק של בערך 20 מטרים מאיתנו. הם היו מעבר לגדר האלקטרונית וכיוונו אלינו את הנשק . החיילים הורו לנו להתפשט. הורדנו את הבגדים שלנו ונשארנו בתחתונים. הם דרשו שנוריד גם את התחתונים. עמדנו מולם ערומים לגמרי. רעדנו מפחד ומהקור העז של 00:30 בלילה באמצע החורף. עמדנו ככה חמש דקות בערך ואז הם הורו לנו ללבוש את הבגדים שלנו. היה לנו קשה להתפשט ולהתלבש בגלל שהיינו פצועים ומדממים.

אחר-כך הם הורו לנו להתקדם אליהם ולטפס על הגדר האלקטרונית. עמאד ניסה לטפס אבל לא הצליח בגלל שהיו לו כאבים בכתף. עזרתי לו לטפס על התיל שמגיע לגובה של שלושה מטרים בערך. גם אני עליתי וירדתי בקושי. הם הורו לנו לשבת על הקרקע ולהניח את הראש בין הרגליים. נשארנו כך במשך פחות מחמש דקות. אחר כך, הם הורו לנו ללכת והם הלכו מאחורינו כשהנשק שלהם מכוון אלינו. הלכנו לכיוון מזרח חמישים מטרים בערך. אחר כך הם טיפלו בנו כעשר דקות. אחד החיילים נתן לי עזרה ראשונה. הוא היה לבוש מדים ירוקים והיה לו פנס על הראש. חייל אחר טיפל בעמאד. אחר כך הם הכניסו אותי ואת עמאד לג'יפ צבאי וכיסו את העיניים שלנו. הג'יפ נסע ואחרי חצי שעה הם הורידו אותנו במוצב צבאי ישראלי והסירו מעלינו את כיסוי העיניים. חלק מהחיילים במוצב צילמו אותנו, כאילו שאנחנו איזה פלא. הם לקחו את עמאד הצידה, רחוק ממני. אחר כך התברר לי שהם לקחו אותו לבית חולים בישראל. אותי לא לקחו לבית חולים ולא נתנו לי טיפול רפואי מלא, למרות שהפצע שלי כאבה מאוד. הם שמו אותי בחדר.

בשעה 06:00 בבוקר בא אלי ישראלי בבגדים אזרחיים. כנראה שהוא היה איש מודיעין. הוא דיבר אתי בערבית ושאל אותי בן כמה אני ואיך קוראים לי ועניתי לו. הוא שאל אותי "למה אתה רוצה לבוא לישראל?" אמרתי לו שאני רוצה לעבוד בישראל. הוא הציע לי כסף אבל סירבתי כי הייתי בטוח שהוא רוצה שאעבוד עם המודיעין. הוא הציע לי עוד פעם ושוב סירבתי.

אחר-כך הם העבירו אותי לחדר אחר שהיתה בו מיטה ושמיכה קלה. הייתי שם לבד. עד 14:00 בצהריים. בשעה 09:00 בבוקר עמאד הגיע. . אתמול בשעה 14:00 בערך, באה קבוצה של חיילים. הם הורו לנו להתכונן לחזור לעזה. הם כיסו את העיניים שלנו והכניסו אותנו לג'יפ צבאי. הג'יפ הסיע אותנו עד שער בגבול באזור אל-מר'אזי. עברנו את השער לאזור אל-מר'אזי ושם מצאנו תושבים שהזמינו לנו אמבולנס. האמבולנס הגיע ולקח אותנו לבית החולים שוהדאא אל-אקצא בדיר אל-בלח. הרופאים עשו לנו בדיקות וצילומים. אנשי המשטרה הפלסטינית בקשו מאיתנו לספר להם מה קרה. כשהשתחררנו הלכנו לתחנת המשטרה בדיר אל-בלח ושם סיפרתי להם את הסיפור שלנו.

עכשיו אני בבית שלי, והימים עוברים, אבל אני מרגיש שאני עדיין חי את מה שקרה.

עבד א-ראאוף פייסל חוסיין אל-עדיני, בן 16, הוא תלמיד תיכון תושב דיר אל-בלח שבמרכז רצועת עזה. את עדותו גבה מוחמד סבאח בבית העד ב-25.1.07.