דילוג לתוכן העיקרי
תפריט
מהשטח
נושאים

חיילים כפו על דייגים לנטוש את סירתם ולשחות עירומים לספינת חיל הים, רפיח, ינואר 2007

אמין חסונה, בן 23

אמין חסונה

אנחנו שמונה במשפחה, ההורים ושישה אחים..

אבא שלי והאחים הבוגרים שלי מובטלים ורק אני ואחי יאסר, בן 26, מפרנסים את המשפחה, מעבודה בדיג. משנת 2004 עד 2006 עבדנו כשכירים והשתכרנו בערך 25 ש"ח ליום. בשנת 2006 לקחנו ביחד הלוואה של 6,000 שקלים וקנינו חסקה ורשתות דיג.

התחלנו לצאת לדיג באופן עצמאי. בהתחלה היינו יוצאים ב-06:00 בבוקר, שטים למרחק של 500 מטרים מהחוף בערך וחוזרים בשעה 14:00. החודש הכי טוב שלנו היה פברואר 2006, אז הרווחנו ממכירת הדגים 2,000 שקלים.

אחרי החטיפה של החייל הישראלי, ביוני 2006, הצבא אסר על הדייגים לצאת לים ולהתרחק מהחוף. המשכנו לדוג במרחק של כ-400 מטר מהחוף ומה שהצלחנו לתפוס מכרנו. בחודש אוקטובר 2006, אחרי שכמעט ארבעה חודשים לא דגנו בעומק הים, הדייגים עם הסירות הממונעות התחילו לצאת, על דעת עצמם, לדוג בעומק הים וגם אנחנו התחלנו להיכנס יותר לעומק. היינו שטים עד למרחק של שניים וחצי קילומטרים בערך מהחוף. כשהצבא הישראלי זיהה אותנו הוא ירה עלינו, אבל למזלנו אף פעם לא נפגעו מהירי.

ביום רביעי, 10.1.07, אני ויאסר יצאנו לדוג, כרגיל, בסביבות השעה 06:00 בבוקר. שטנו למרחק של שניים וחצי קילומטרים מהחוף בערך והתחלנו לפרוש את הרשתות. לידנו היו עוד שתי חסקות של דייגים, עם שני דייגים בכל אחת.

אמין חסונה על החסקה שלו. צילום: זכי כחיל, בצלם, 22.1.07.
אמין חסונה על החסקה שלו. צילום: זכי כחיל, בצלם, 22.1.07. />

בערך בשעה 08:15 בבוקר התחלנו למשות את הרשתות ואז התקרבה אלינו ספינה ישראלית. רצינו לברוח אבל התקדמנו לאט מאוד עם המשוטים. לא היה לנו שום סיכוי לברוח מהספינה הישראלית המהירה. כשהספינה הישראלית הגיעה למרחק של 100 מטרים בערך מהחסקה שלנו, החיילים התחילו לירות באוויר והורו לנו ברמקול לעצור ולהרים ידיים. באותו זמן שלושת החסקות שלנו היו צמודות אחת לשנייה.

הספינה הישראלית התחילה לשוט סביבנו, במרחק של 50 מטרים מאיתנו בערך. זה נמשך בערך 20 דקות. בינתיים התעייפו לנו הידיים. הורדתי את הידיים אבל החייל צעק עלי להרים אותן בחזרה. אחרי זה החייל הורה לנו לחתור לעומק הים. זה היה קשה והידיים שלנו היו עייפות אחרי שהחזקנו אותן עשרים דקות למעלה.

כשהגענו למרחק של 4 ק"מ מהחוף בערך החייל הורה לנו לעצור. השעה הייתה בערך 09:30. החייל שאל מי האחראי, ואחי ענה שהוא האחראי בחסקה שלנו, והדייגים האחרים אמרו מי האחראי בחסקות שלהם. החייל הורה לשלושת האחראים להתפשט ולשחות לספינה הישראלית. הם התפשטו ונשארו רק בתחתונים. ראיתי שהם קופאים מקור. גם המים היו קפואים. אחד הדייגים לא רצה לרדת למים והחייל איים להרוג אותו. באותו זמן הספינה הישראלית הייתה במרחק של מאה מטרים בערך מהחסקות שלנו.

אחרי ששלושת האחראים של החסקות עלו לספינה הישראלית, בשעה 11:00 בערך הספינה התקרבה עד למרחק של 50 מטר מהחסקות שלנו והחייל הורה לי ולשני הדייגים הנותרים להתפשט ולשחות אליה. התפשטתי ונשארתי רק בתחתונים. הקור היה נורא, רעדתי מאוד והרגשתי שאני עומד למות. החייל הורה לי להיכנס למים ולשחות אל הספינה. כשהגעתי לספינה הוא הוריד סולם ועליתי. על הספינה היו עשרה חיילים בערך. אחד מהם קשר לי את הידיים מאחור באזיקי פלסטיק וכיסה לי את העיניים. אותו הדבר היה עם הדייגים האחרים. עמדתי שם עירום ורועד במשך חמש דקות בערך, ואז אחד החיילים הביא שמיכה קטנה ודקה וכיסה לי את הכתפיים. החזה והרגליים שלי נשארו חשופים. הספינה שטה במשך שעה בערך ועגנה בנמל אשדוד.

החיילים הביאו לכל אחד מאיתנו מכנסיים וחולצה צבאיים. הם הורידו אותנו מהסירה והכניסו אותנו לחדר. היינו כבולים עדיין והעיניים שלנו היו מכוסות. הושיבו אותנו שם למשך איזה שלוש שעות ורק אז החלו לחקור אותנו, כל אחד לחוד. החוקר הרים את כיסוי העיניים שלי. היו שם שני חוקרים בבגדים אזרחיים. אחד מהם היה קרח, גבוה ובלונדיני והשני היה שמן, בעל גוון עור כהה ושיער שחור. החוקר השמן דיבר ערבית והשני שאל אותי בעברית. הם שאלו עלי, בן כמה אני , איפה אני גר, במה אני עובד, וגם על דייגים שאני מכיר, על העבודה של המשטרה הימית הפלסטינית, על הדייג חמדאן ברהום שנהרג בדצמבר ועל הדייגים שהיו איתו. שאלו אותי גם אם אני מכיר מבריחים. החקירה נמשכה חמש דקות ואז החזירו אותי לחדר שבו ישבתי קודם ושוב כיסו את העיניים שלי.

בשעה 9:00, לקחו אותנו לספינה הישראלית, ששטה בחזרה למקום שבו השארנו את החסקות, בים מול רפיח. הגענו לשם בערך בשעה 20:30 בערב. שוב הורו לנו להתפשט ולרדת לשחות בים ערומים. כשהגענו לחסקות, שלושה מהדייגים לא מצאו את הבגדים שלהם, שעפו כנראה לים. הם נשארו בתחתונים.

הגענו לחוף בשעה 10:30 בערב ורצנו הביתה. אני הלכתי קודם לבית של דוד שלי, כי הוא נמצא קרוב, על החוף. נכנסתי מיד למקלחת והתקלחתי במים חמים כי כל הגוף שלי היה קפוא, ואז אכלתי המון כי לא אכלתי כלום באותו היום, בערך מ-06:00 בבוקר.

אחרי האירוע הזה כאבו לי המפרקים בידיים וברגליים במשך חמישה ימים בערך, והכתפיים שלי עדיין קצת כואבות. למרות כל הכאבים, חזרתי לים כבר למחרת, כדי למשות את הרשתות שנשארו בים, ששוות הרבה כסף.

עכשיו אני מפחד כל הזמן, אבל אני ממשיך לדוג, כי זו הפרנסה היחידה שלי.

אמין סעוד מחמוד חסונה, בן 23, הוא דייג, תושב רפיח שברצועת עזה. את עדותו גבה זכי כחיל, בבית שכניו של העד ברפיח, ב-22.1.07.