דילוג לתוכן העיקרי
תפריט
מהשטח
נושאים

חיילים כפו על דייגים לנטוש את סירתם ולשחות בבגדים תחתונים לספינת חיל הים, רפיח, ינואר 2007

מסלם אבו שלוף, דייג

מסלם אבו שלוף

אני עובד כדייג כבר שמונה שנים. למדתי את המקצוע מאבא שלי. אחרי שאבא שלי נפטר התחלתי לעבוד כדייג ולפרנס את אמא שלי, שאיתה אני גר. בחמש השנים האחרונות אני עובד עם הדייג מאג'ד א-נדא.

לי ולמאג'ד יש סירת מנוע קטנה. ביום ראשון, 7.1.2007, בסביבות השעה שבע בבוקר, יצאנו לים. שטנו למרחק של קילומטר וחצי מהחוף בערך, ואז עצרנו ופרשנו את רשתות הדיג. חזרנו לחוף וחיכינו כמה שעות. בשעה 11:00 חזרנו לים כדי למשות את הרשתות. כשהתחלנו למשות אותן הפתיעו אותנו שתי ספינות מלחמה ישראליות שהתקרבו לסירה שלנו. חתכתי מהר את הרשתות וזרקתי אותן לים, הפעלתי את המנוע של הסירה והתחלתי לנוע חזרה לחוף. רציתי לברוח משם כי פחדתי מאוד. החיילים בספינות הישראליות תמיד לוקחים את הדייגים למעצר ולחקירה.

אחת הספינות הישראליות התחילה לירות ירי אינטנסיבי ועצרנו מיד. תוך כדי הירי אחד החיילים איים עלינו ברמקול שאם לא נעצור הם יירו עלינו. הספינה הישראלית התקרבה למרחק של עשרה מטרים מאיתנו בערך. אחד החיילים הורה לנו לשוט מערבה אחרי הספינה הישראלית. שטנו כ-15 קילומטרים ועצרנו. אותו חייל הזה הורה לי לדומם את המנוע ולשלוף את שני צינורות הבנזין שמחברים בין מיכל הדלק למנוע. אחר כך הוא הורה לי להתפשט, להישאר בבגדים תחתונים ולעמוד בקדמת הסירה שלי. עמדתי כך במשך כעשרים דקות. היה קר מאוד. הייתה רוח חזקה וירד גשם. רעדתי מקור.

הספינה הישראלית התרחקה כמה מטרים מהסירה שלי ואחד החיילים זרק למים גלגל הצלה והורה לי לרדת לשחות אל הגלגל ולתפוס אותו. שחיתי לכיוון הגלגל, אבל כל פעם שהתקרבתי אליו הסירה הישראלית נסעה לאחור והתרחקה. המשכתי לשחות לכיוון הגלגל כשאני מנסה לתפוס אותו. אחרי ששחיתי שלושים מטרים בערך חזרתי לסירה שלי ונאחזתי בה. הייתי עדיין בתוך המים. נשארתי כך חצי שעה בערך וחיכיתי שהספינה הישראלית תתקרב בחזרה לסירה שלי. הסירה הישראלית התקרבה שוב והחייל שוב הורה לי לשחות אל הגלגל. שחיתי עד שהגעתי לגלגל והחזקתי אותו. אחד החיילים משך את הגלגל עד שהתקרבתי לספינה הישראלית. הוא הוריד לי סולם וטיפסתי לסיפון.

חייל אחר קשר לי את הידיים מאחורי הגב וכיסה לי את העיניים. אמרתי לחיילים שקר לי מאוד ואחד מהם הביא מכנסיים והלביש אותי. הוא פרש לי מן יריעה על הגוף ושם לי אוזניות על האוזניים. מאותו רגע לא שמעתי דבר, והרגשתי רק את הקור העז.

אחרי כמה זמן אחד החיילים הורה לי לרדת מהספינה. הוא תפס את היד שלי והרגשתי שאני יורד למקום אחר. החיילים לקחו אותי למקום שהרגשתי שהוא סגור. הם הורידו את האזיקים מהידיים שלי מאחורי הגב, קשרו לי את הידיים מלפנים והסירו לי את הכיסוי מהעיניים. מצאתי את עצמי בחדר סגור. אחר כך הגיע רופא ובדק אותי. אמרתי לו שקר לי מאוד והוא אמר לי לעמוד במשך דקה מתחת למזגן שיצא ממנו אוויר חם.

אחרי שהרופא בדק אותי הוא הורה לי לשבת מול שני קצינים שהיו בחדר. אחד מהם שאל מה שלומי ועניתי לו שאני בסדר. הוא שאל "איפה אתה גר?" ואמרתי לו שאני מעיזבת א-נדא, בשכונת אל-מוואסי ברפיח. הוא פתח מחשב נייד ועל המסך הופיעה מפה של האזור שבו אני גר. הקצין שאל איפה הבית שלי על המפה והראיתי לו. אחר כך הוא סגר את המחשב. שאלתי אותו למה אני נמצא כאן והוא צחק. שאלתי אותו שוב ואז הוא אמר שזה בגלל שנכנסתי לאזור אסור. אמרתי לו שאני הייתי באזור מותר, מול הנמל של הדייגים ברפיח. הוא לא התייחס למה שאמרתי. אחר כך הוא והקצין השני עזבו את החדר.

חייל אחר הגיע והביא שקית עם לחם וכוס תה. אחרי שסיימתי לאכול ולשתות הוא כיסה לי את העיניים. שאלתי אותו מה השעה והוא אמר ששבע בערב. החייל השאיר אותי בחדר עד אחת עשרה בלילה. אחר כך הגיעו כמה חיילים ולקחו אותי לאיזה מקום פתוח וקר מאוד. הייתי שם רבע שעה בערך ואז החזירו אותי לחדר. אישה, כנראה חיילת שאלה אותי "איפה גלעד שליט? האם הוא ברפיח או במחנה א-שאטי?" עניתי לה שאני לא יודע.

אחרי כמה זמן, לא יודע כמה, הוציאו אותי מהחדר והעלו אותי על רכב. כשהרכב עצר, אחד החיילים הוריד אותי. שאלתי אותו איפה אני נמצא. הוא אמר לי שאני במעבר ארז והוריד לי את הכיסוי מהעיניים, אבל הידיים נשארו קשורות. שאלתי את החייל מה השעה והוא אמר "12 בלילה".

אחד החיילים הורה לי ללכת אחריו. הגענו לחדר ואז הוא הורה לי לשבת. אחרי עשר דקות הוא הורה לי לעמוד ודחף אותי בגב עד שהגענו לשער ברזל שבו עוברים האנשים החוזרים אל עזה. הוא פתח את השער, דחף אותי בכוח ואמר לי "תלך".

הלכתי במעבר ויצאתי דרך שני שערים אלקטרוניים. המשכתי ללכת עד שהגעתי למחסום של הביטחון הלאומי הפלסטיני. הייתי לבוש בחולצה ומכנסיים ירוקים של הצבא. רעדתי מקור.

חרי שיצאתי מהמחסום נסעתי הביתה. התברר לי שאחי נשאר בסירה והחזיר אותה לחוף. מאותו יום אני חולה ומרותק למיטה. זה היה הלילה הקשה ביותר בחיים שלי, מבחינה נפשית וגופנית. אני בסך הכול דייג ורציתי להתפרנס.

מסלם חוסיין עמאר אבו שלוף, בן 33, הוא דייג, תושב שכונת אל-מוואסי, ברפיח שברצועת עזה. את עדותו גבה מוחמד סבאח על חוף הים ברפיח ביום 14.1.2007.